געגועיי למונטיפיורי (ולאבא וסבא וגם לסבא שלו)

וּכְשֶׁהָיָה הַשַּׂר מוֹנְטִיפְיוֹרִי בֶּן תִּשְׁעִים
אָמְרוּ לוֹ: “תַּעֲלֶה, כִּי שָׁם לְמַעְלָה מְבַקְּשִׁים”
שָׁאַל אוֹתָם הַשַּׂר: “הַגִּידוּ אֵיךְ אוּכַל?
אֵיךְ עֲלִילַת הַדָּם בְּדַמֶּשֶׂק תְּבֻטַּל?

הַלֹּא צָרִיךְ לָלֶכֶת לַפֶּחָה הַנִּבְזֶה,
לַ’גִּיד לוֹ: תִּתְבַּיֵּשׁ וְאֵיךְ מַרְשִׁים דָּבָר כָּזֶה
וְאִם צָרִיךְ לָשִׂים לוֹ בַּיָּד אֵיזֶה בַּקְשִׁישׁ
מִן מַתָּנָה גְּדוֹלָה, אַךְ שֶׁאִישׁ בָּהּ לֹא יַרְגִּישׁ
אָז מִי אִם לֹא אֲנִי לַתּוּרְכִּי אֶת זֶה יַגִּישׁ?”
וְהוּא עָלָה לַמֶּרְכָּבָה…

(חיים חפר)

אז מתי באמת שכחנו איך להיות יהודים?

מתי החלטנו להתפרק מכל נכסי הגניוס היהודי שנצברו משך 1,800 שנים לפחות ושויפו וחודדו ב-130 גלויות?
מתי החלטנו לכבות את היהלום הכחול הפועם של השכל הישר, את הסטרט-אפ המבריק של הדיאלוגיזם המנצח שהשתייף והשתבח משך שני מילניומים, את אמנות המשא ומתן האפקטיבי?
מתי שכחנו את עיקרון ההמרה המקודש של דם בדמים? מתי שכחנו שפיקוח נפש אחת דוחה אפילו את קדושת השבת מהדיברות?
מתי נעשינו שאהידים שמוכנים להקריב דם חדש חי וצעיר וטהור על מזבח עקרון הנקמה בלבד?
מתי נעשינו סובלניים וקשובים להמהומי גנרל אובד עצות אבל בטוח דיו, כדי ללהג בכלכלית נאו-ליברלית טְמֵאַת שפתיים ש”למלחמה יש מחירים” או “כשחוטבים עצים ניתזים…”?

ולענייננו במרחץ הדמים ההדדי שמתרחש עתה בעזה – האם באמת עשינו ועושים ברגעים אלה הכל כדי למנוע שפך דם נוסף בהווה? או שמא בעתיד? האם איננו רצים כמשוללי בחירה כבר מאה שלמה בשיכרון של כוח מדומה תוך התעלמות וזניחת חוזקות ייחודיות לנו, צרובות ומוכחות לאורך זמן רב, שמעולם לא נזקקו לכוח הזרוע?

אפתח בסקירה מהירה, מגמתית ודחוסה מנשוא אבל נחוצה לטענה:

כמקובל לחשוב, העם היהודי החל לחזור לארצו מסוף המאה ה-19, לבש בה גוף חדש וחידש ימיו כקדם. על התמצית הזו גדלנו כולנו, רק שאף מילה בה אינה נכונה.

תנועת יהודים למרחב הזה ובתוכו התקיימה כל הזמן וקיימה מרכזים יהודיים. תנועה זו הלכה והתגברה מתחילת המאה ה-16 בכל מאות השנים של השלטון העות’מאני. התנועה הלאומית המכונה “ציונות” ששאפה להביא לכאן יהודים אכן פעלה רבות ואף עשתה זאת, אולם מתוך התנכרות והשלת היהודי שמעתה החל לסמן את הגלות המאוסה. במלחמת הזהויות בין “העברי המקראי” המדומיין ליהודי, ניצח ללא כל מאבק העברי. השפה העברית נכנסה למוסדות החינוך מתחילת המאה ה-20 והחלה למתוח איבריה ולהזרים תוכן עדכני, התנועה הכנענית פמפמה את העברי ביצירות כתובות ופלסטיות ואפילו בהיסטוריה מומצאת אודות עבר עברי זוהר, האפיזודה ההיסטורית הכושלת הבר-כוכבאית הקצרצרה השתלטה על עיצוב הצבר החדש (שכשמו נצרב להיות טעים ורך מבפנים וקוצני מבחוץ), אליק עלה מן הים בלי כיפה ותפילין ובן גוריון פנטז על ממלכה עברית אבל הסתפק ברפובליקה דמוקרטית עם מפלגות ובשוליים למען הנימוס, א-ביסעלע הסכמי סטטוס קוו עם דוסים.

ומה עם “חידש ימיו כקדם”? נו… גם זה נרטיב בדוי? כן. מה נעשה, מעולם לא התקיימו כאן כעם מובחן עד סוף המאה ה-19 אנשים שזיהו עצמם או שזיהו אותם כיהודים-חילונים, או עברים או כאלה שמוגדרים דתיים. רק “יהודים” ובצירוף תיוגי משנה הנוגעים לארץ המוצא כמו ספרדים, מע’ריבים, מזרחים (לרוב ליוצאי מזרח אירופה), ס”ט, תימנים וכיו”ב.

היהודי (בשונה מיהודאי, בן שבט יהודה) החל לבצבץ מאמצע המאה ה-2 לפנה”ס כסטרטאפ ותאולוגיה מהפכנית חדשה מרעננת ונבדלת מזו של פולחן קורבנות הדם במקדש, זה הבלעדי למשפחה כהנית נבדלת ומורמת מעם. תאולוגיה מלהיבה של למידה לכולם לפני כל דבר. תאולוגיה שמשכה את הפולחן הפריבילגי מידיו של מיעוט עשיר, והמירה אותו לשפה שבפי כולם. למידה ולמדנות כדרך חיים ולימוד דיאלוגי כפרקטיקה יעילה לטיפוח יכולות העיבוד והשׂרידה ומאליו גם להטמעה יעילה שבעתיים של סט הערכים שהוריד משה (פעמיים) מלמעלה.

ועוד משהו חשוב: היהדות נולדה כתנועת חִילוּן. חילון בהגדרתו הבסיסית ביותר ובטרם השתלטו עליו אבות הכנסייה. חול במובן המהות הזו שיש הרבה ממנה לעומת הקודש המצומצם. חילון במובן של הפקעת כל הקודש ופרקטיקות ששימשו כהנים בלבד לתוך חיי האדם הפשוט שהפך על הדרך לאורייני (כי הלוא אמרנו שהפולחן ירד מהמזבח ונכנס לשפה, לתפילה, לפיוט, ללימוד). מדיני הטהרה והטבילה, דרך אכילת חולין בטהרה ועד להכרזת העצמאות המטלטלת של חז”ל על הפקעת השיפוט הערכי לידיהם כי “לא בשמים היא” ברוח התהלים “השמים שמים לה’ והארץ נתנה לבני אדם”.

וככה התפתחה היהדות מתוך מתח בלתי פוסק בין תודעת משה המשחרר והנביאים שלאחריו של “אלוהים לכולם” לבין תודעת אהרן של קירבה לאל באמצעות פרוקסי וקורבנות. המתח שבין קהילה אופקית שׂיחנית ולומדת לקהילה עם גורם אנכי סמכותני שפוסק ובורר הלכה… ככה התהוותה על דרך הפשרה היהדות הרבנית שבה הרב, בהיעדר מקדש, נכנס לתפקיד הכהן המתווך. וככה גם יצאנו לגלות.

מדינת הענן היהודית

ברחבי 130 תפוצות בעולם נוצרו קהילות יהודים שחיו בארצות השונות ובלשונות השונות. מתוך התקדשות הלימוד והלמדנות נוצרו מרכזי לימוד וישיבות וקהילות לומדים בכל מקום שבו היו יהודים. האוריינות לכל הובטחה בתקנות שחייבו לימוד הקריאה והכתיבה מגיל ינקות והספגת התורה והטקסטים הפרשניים בכל אורחות החיים. כנפעל, האוריינות ההולכת ומשתבחת ברקע סביבה שרובה אנאלפביתית ברוב התפוצות במשך הארוך של ימי הביניים וגם לאחריהם, “הסלילה” יהודים לתפקידי מפתח בחצרות השררה השונות וכממונים על העניינים הרגישים והסבוכים בד”כ. אמליץ כאן בחום להתחקות אחר התזה של צבי אקשטיין הקושרת מחקרית בין האוריינות היהודית הגבוהה לכלכלה בתפוצותיהם השונות.

בקהילות היהודים השונות אומצו תרבויות שונות, לשונות שונות ואף קולינריה שונה אבל במבט על לאחור, הן למעשה פעלו כרשת האינטרנט הקדום לכל דבר. דמיינו מאות שרתים מבוזרים ברחבי הגלובוס שמדברים ביניהם בשפת קוד אחת (עברית), שמצייתים לפרוטוקול תקשורת אחד ומקבלים עליהם סמכות רבנית להכרעה במחלוקות. רשת מרתקת ויעילה שיצרה זרימת מידע בעידן טרם הדפוס ובוודאי לאחריו, זרימת סחורות וביטחון שוטף לקיום יהודי מבוזר ונטול ארץ אחת. מותר לדמיין ללא מאמץ מיוחד את הקיום היהודי הלאומי משך כל שנות הגלות כמדינת ענן וירטואלית.

על פי אלפי עדויות, לרבות מהגניזה הקהירית, יהודי ממצרים יכול היה להפקיד ממון רב באלכסנדריה אצל איש הכספים של הקהילה ושותפו מליבורנו באיטליה, היה יכול למשוך בנאמנות את הסכום מה”כספומט” האנושי סמוך לביתו. אלמנה קהירית יכלה לתבוע לדין את משפחת בעלה שגררה רגליים במימוש צוואתו, ולקבל הכרעה של הרב הפוסק המרוחק מנהרדעא בבבל. מפעל השו”ת (שאלות ותשובות) הענֵף לא הותיר תחום אחד שאינו מכוסה.

וכנפעל, פעלה הרשת הזו לשכך איומים חיצוניים ופנימיים על יהודים ועל קהילותיהם תוך שימוש בכל כלי אפשרי שנרכש על ידי אחד או יותר מן הפרטים החברים ברשת. מהתמחות מקצועית ועד מעמד חברתי או מעורבות במסדרונות השלטון. חיי היהודים בגלות שזורים במאות אירועי התנכלות מתועדים, עלילות דם וגילויי אנטישמיות מסוגים שונים. ממולם אנו למדים על כמות זהה וגדולה יותר של סיפורי הצלה וחילוץ מתהום תחתיות.

ובכל הסיפורים אין צבא אדיר ממדים, אין פצצות טונה ואין נשק בלתי קונבנציונלי ואפילו נקמה עודפת אַיִן. פשוט חילוץ והצלה שבהם מערכת המידע הפריבילגי משחקת תפקיד חיוני ביחד עם יכולותיו וקשריו המסועפים ורבי המשמעות של המחלץ התורן. וכל אלה מכניעים עצמם לתחושת הערבות ההדדית העמוקה הבין-יהודית הגלובלית.

כזה היה דון יצחק אברבנאל (1437-1509), איש אשכולות נדיר, פילוסוף, פרשן מקרא, חוקר קבלה וכלכלן מוכשר שזכה לאמונו של אפונסו ה-5 מלך פורטוגל, אשר מינה אותו לשר האוצר הצמוד שלו. דון יצחק נחשב לראשון ההוגים של פתרון פוליטי מדיני לבעיית הפזורה היהודית, בערך 400 שנה לפני הקונגרס ההוא בבזל. (ויש חוקרים הטוענים שרעיונותיו אף זלגו לכיוונו של תומאס הובס ומדינת הלוויתן שלו). ידו של דון יצחק קצרה אמנם מהושיע ולמנוע את גזירת גירוש ספרד מ-1492, אולם עוד כ-20 שנים קודם לכך פעל בנחישות והצליח להציל מהשבי 250 יהודים מרוקאים חטופים, שנעלמו בעיר ארסילה (הסמוכה לטנג’יר) במרוקו ותוך ניצול מהלכי הכיבוש הפורטוגזי דאז. דון יצחק גייס כספים לפדיונם בחיים ודאג לכל מחסורם בעודם בשביים אצל הכוחות המרוקאים משך שנתיים עד שנקלטו בספרד.

דמותו המסעירה ומרובת הפנים של דון יצחק אברבנאל הייתה במוקד מחקר מעמיק של בן ציון נתניהו, אביו של ראש ממשלתנו שבתורו אף התעמת עם תובנותיו של אביו כלפי אברבנאל. אמליץ כאן בחום לעיין במאמרו של אבנר בן זקן שמנתח ברגישות את פערי התפיסה המהותיים בין האב לבנו ומציב תובנה מרתקת אודות ההנעה של נתניהו הבן בכל מהלכיו כיום.

ומחלץ כזה כאברבנאל היה אף השר משה מונטיפיורי (1784-1885) משורות השיר הידוע של יהורם גאון למעלה. איש עסקים מוצלח וסוחר מורשה בבורסה של לונדון, שזכה לתואר Sir מידי המלכה ויקטוריה ב-1837 שתורגם חיש מהר ל”שר” בעברית ויצר לו מעמד מיוחד של נושא ונותן. האיש פרש מעסקיו בגיל 40 עם הונו הרב (שנצבר וגדל גם ברקע נישואיו לבת משפחת רוטשילד) והקדיש חייו להצלת יהודים במצוקה בעולם. פשוט. כך החליט וכך אף עשה תוך צבירת תארי מפתח שימושיים ביותר לייעוד שנטל לעצמו. “ראש עדת הספרדים”, יו”ר “ועד ראשי הקהילות” ואפילו עטה את גלימת “השריף של לונדון” (מעין סגן ראש העיר אבל בינינו, שריף נשמע מרשים יותר).

ולמה “געגועיי למונטיפיורי” דווקא?

כי בלא צבאות או פצצות חכמות או חרבות מברזל, ורק עם חכמה יהודית ונטוורקינג מסועף, האיש היה אחראי ישיר להצלת בני משפחת אבי ממרוקו. יותר מדויק, משפחת סב סבי מהעיר מוֹגָדוֹר (איסאוירה היום) יחד עם כל היהודים בה ובעיירה השכנה סאפי. מעשה שהיה כך היה (באדיבות מחקרו של מיכאל אביטבול):

לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה. בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה “סייענים”. שניים מהם ובתוכם נער, הוצאו להורג בסאפי ובטנג’יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.

לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט מונטיפיורי, למרות גילו המתקדם אז, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטן מוחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג’יר ב-11 בדצמבר 1863, מטנג’יר יצא למוֹגָדוֹר הסמוכה לסאפי ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן. אין בידינו תיעוד מפורט אודות דברים שנאמרו בפגישות או טיב הלחץ שהפעיל על הסולטן, זולת השימוש שעשה מונטיפיורי בפירמאן, צו מלכותי שקיבל 23 שנים קודם לכן מהסולטן הטורקי בקושטא להגנה על חיי היהודים ברחבי האימפריה העות’מאנית כולה. גם איננו יודעים מה טיבו של הלחץ הכלכלי שנרמז בפגישה, אולם ידועה הייתה חשיבותה של מוגדור לבריטניה כעיר סחר שוקקת על האטלנטי. כך או כך, שתדלנותו של מונטיפיורי הוכתרה בהצלחה גורפת עת ב-15 בפברואר 1864 התפרסם במפתיע ט’היר (צו מלכותי) לטובת היהודים בלשון חד משמעית גורפת, מתוכו:

“זו פקודתנו, שכל היהודים הדרים בכל תחומי מלכותינו, יהא המעמד אשר יעד להם האל אשר יהא, יזכו מצד מושלינו, פקידינו וכל נתיננו האחרים, במידת הצדק ובבתי המשפט יהא מעמדם של היהודים שווה לחלוטין לזה של אנשים אחרים, כך שלא ייגרם לאיש מהם אי צדק, אפילו המזערי ביותר שאפשר לשער, ולא יהיו כפופים לדבר כלשהו כבעל אופי דוחה ומעורר התנגדות. לא השלטונות ולא אף אחד אחר יפגע ביהודים, אם בגופם ואם ברכושם.. הצדק הוא לדעתנו זכותם של כל בני האדם במידה שווה, ואם מישהו יעשה עוול לאחד מיהודים או יפגע בו, אנו נענישו בעזרת האל”

ובכן הט’היר המלכותי פעל כבמטה קסמים וחשרת העננים מעל יהודי מרוקו בכלל ובפרט בסאפי ומוגדור, הוסרה באחת. חיי החברה והכלכלה חזרו לפרוח וכך אף הכתיבה והיצירה, לשמחת בני שושלת אבי. נקודת חיבור חביבה נמצאת בספר הדרשות “רוח יעקב” של הרב יעקב בן שבת (נפ’ 1858), דיין, מקובל וראש הישיבה הגדולה במוגדור, שיצא לאור בידי בנו בליוורנו ב-1880. כמקובל, ספרות דרש של חכמים הייתה יוצאת לאור בכפוף להסכמה כתובה מחכמי התקופה. והנה בספרו של בעל ה”רוח יעקב” ממוגדור מתנוססת הסכמתו של אחד בריטי, סיר משה מונטיפיורי, עטופה במילים חמות ומרגשות של בנו של יעקב.

בעומק הספר גם ניתן למצוא כיצד ראה יעקב בן שבת את ה”משה” בשַׂר מונטיפיורי:

“טעם למה נקרא משה רבינו עליו השלום ולא נקרא רבינו משה כמו בימי חכמי ישראל שהרבנות קודם לשמן כמו רבי שמעון רבי אלעזר רבי יוסי רבי יצחק וכיו”ב לפי מה שאמרו המקובלים שבכל דור ודור מתנוצץ משה עליו השלום בכמה חכמים נמצא אם למד אדם תורה מרבי כאילו ממשה עצמו למד נמצא שבזמן הזה בעצמו הוא רבינו וזהו משה שהיה כבר עדיין הוא רבינו בדורות האלו והרב של”ה (הרב ישעיה הלוי הורביץ בעל “שני לוחות הברית”) כתב טעם אחר למה נקראים שאר חכמים רבי פלוני לפי שהתורה קדמה וניתנה לישראל קודם לידתם וקודם קריאת שמם בשביל כך מקדים קרבנות שנקראים כך בשביל התורה מקדימה לשמם המאוחר אחר נתינת התורה לא כן משרע”ה (משה רבינו עליו השלום) לידתו וקריאת שמו היה קודם כתיבת התורה שעל ידה נקרא רבן של כל ישראל בשביל כך נקרא משה רבינו שהיה מתחילה משה לבד ואחר כך נעשה רבינו”

כמה קורת רוח אישית שאבתי מדילוג חצי מאה קדימה ופגישתי עם הגיגיו של נכדו של בעל ה”רוח יעקב”, המחנך והבלשן שמואל בן שבת (1888-1957) שעלה עם אביו ומשפחתו לכאן חמש שנים בטרם הקונגרס הציוני הראשון. ומחיפה ניסח מחשבות מרתקות ומקוריות אודות הזיקה הטבעית בין השפות האחיות ערבית ועברית לבין קיומו של מרחב משותף מכיל ותומך. הנה קטע מייצג ממאמרו “השאלה העברית–ערבית בארץ ישראל“ מאוקטובר 1932

וחזרה לימינו במנהרת הזמן… לאחר שכשוך מענג בבריכת הגעגוע והחכמה של אלה שעל כתפיהם אני מנסה לעמוד, איני פטור מן ההווה הממשי.

שלושה שבועות בטרם התרגשותה של השבת המְהַפֶּכֶת עלינו, העליתי מאמר מוזר עם השוואה עוד יותר מוזרה ואולי מתריסה בין שתי קהילות מאופיינות, מגודרות ופריבילגיות המונות מספר זהה של פרטים. התנועה הקיבוצית מול הקהילה החרדית בבני ברק. המאמר נכתב בהרבה אהבה לערכיותן של שתי הקהילות וחשיבותן לבניין החברה. אהבה והערכה לחברה החרדית ומקומה הנסתר (עדיין) בבניית החברה כאן ואהבה והערכה לתנועה הקיבוצית שביקרתי כידוע באופן נוקב אבל ענייני בשנים האחרונות.

דומה וכל אחת מהקהילות נושאת על גבה גילום שונה מתקופות שונות בהיסטוריה של העם. החרדי נושא את היהודי שנוצר לזמן גלות, הווירטואלי המגודר בהלכה, יציר התפיסה הלמדנית הדיאלוגית. הקיבוצניק נושא את העברי שהשיל מעליו את המעטה הגלותי-דתי ומגלם באורח חייו את הזמן המקראי, הבועזי, ומאליו את לוח השנה החקלאי. ניתן וצריך להעמיק רבות כאן אבל הארכנו די אז נקצר, דמיינו אברהם פריד מול דודו זכאי.

להוותינו נפגשו העברי והיהודי האלה בשבת האסונית.

אלה נקטלו למאותיהם וגופם נרמס לזוועות ואלה הולכים ובוכים ומלקטים את שרידי אחיהם לשקי גופה, מלאי שליחות בוערת להביאם לכבודם האחרון בקבר ישראל. אצילותו של המעשה והתנדבות רבים מהקהילה החרדית למלא כל מטלה נדרשת בימים האלה לרבות התגייסות לצה”ל, הביאה עימה גל אהדה בציבור ופתח למחשבות חדשות ונדירות לדרכי הכלה תורמת וקבועה של החרדים בחברה.

במאמר ההוא וברוח הנטען למעלה, העליתי בדחילו ורחימו אפשרות להקביל את בִּטְחוֹן הַמָזוֹן שהפקדנו בנאמנות בידי התנועה הקיבוצית אל מול בִּטְחוֹן הַשֵׂכֶל. או מעשית להפקדת הקהילה החרדית על תחום תורם בו היא מתמחה, שחשיבותו עולה לאין שיעור על תרומתה החיונית מאוד בזק”א או יד שרה. תחום הלמידה והשבחת השכל. מה שהבטיח קיום יהודי, שרידות ושגשוג לאורך תקופה הגדולה פי 20 מכל משך הקיום העברי המתחדש כאן. ודוק, שרידות ושגשוג בלי צבא, בלי פצצות טונה ובלי דימונה.

***

במרחק שנות אור מהתום של העברי הקיבוצניק שהעמיד משך 110 שנים זהות אותנטית למקום ולזמן, אנו עדים לאחרונה להגחתו של “עברי” חדש לחלל האויר, “עברי” לא שערוהו אבותינו, “עברי” שדחה את תורת משה מפני האש הלוהבת של תורת הרצי”ה. “עברי” שעל דרך הקופי פייסט מן התנועה הקיבוצית, ניכס לעצמו את שיח ההתיישבות החלוצית לכאורה, אבל הסיע אותו למחוזות ‘ההתיישבות להכעיס’ המלווה בנישול כוחני ורמיסת ילידי הארץ הוותיקים. מין “עברי” במירכאות שכזה שריח הדם המרחף עתה באוויר ותחושת הקץ המגולה ממלאים ריאותיו ברוח משיחית גלויה שדוחפת שוב לכיבוש הכל מהנילוס עד לחידקל, בהישענות על הקזת דם מתמדת והבטחה עולצת לכולנו של חיי נצח על החרב.

ברקע הזמן המסוכן הזה, אני חש חובה להזכיר שוב את ההצעה המוזרה כאמור, וסבור שיש חשיבות עצומה עתה לזהות כוחות של חיים ושפיות ולהעצימם בכל דרך. רק בידינו הדבר.

ואדגיש, העברי אינו מוציא את היהודי!

זכינו לאחר אלפי שנות טלטלה, בעצמאות מדינית שאינה נזקקת שוב לשטרי חסות של סולטן או פריץ, זכינו לנס גדול שבעתיים של חזרת השפה העברית לשימוש חי שוטף שיונק במישרין מהזמן הקדום בו הייתה נשמעת בקול ומגדיר זהות מרתקת ומתחדשת, זכינו לאור גדול מכוח מסורת ההעתקה והזיכרון שבידינו (נסו לדמיין אם הייתה כלל בפינו שפה עברית בהעדר מפעל ההעתקה ההלכתי, הדוסי, הצייקני הקרוי סת”ם), זכינו שנכסי הרוח בני אלפי השנה של אבות אבותינו עימנו, וגם… זכינו לשריון מגן מהטובים בעולם וחרבות משוכללות מסוגים שונים ומשונים המסוגלות לקטל עצום ורב ויצירת הרס החורג מכל דמיון.

דא עקא והזכות האחרונה הזו היא חרב פיפיות חדה מאוד. כל אימת שעשינו בה שימוש אחרון בדוחק לצורך הגנה חיונית, היא מימשה ייעודה בגאון. מאידך, בכל פעם שקראנו דרור משתלח לחרב היא חזרה כבומרנג. דומה ורוח משה הרועה הנאמן, בדרך מיסטית ונעלמה כלשהי, אינה מתירה לנו את השימוש המופקר. דומה ומורשת משה מונטיפיורי ודון יצחק אברבנאל ניצבות כנגד ההיבריס המשתלט והסם של “כוחי ועוצם ידי” וזועקות להשיב את היהודי שידע תמיד להפוך סדרי עולם ולהרעיש ממלכות על מנת להמיר דם בדמים.

אסיים בתפילה אישית שלי שרוחה שואבת מהכוונות המופיעות בסידורים מזרחים וספרדים בד”כ. מעין קפסולה מתוצרת קבלת צפת שהופכת את המתפלל לשותף אקטיבי בתיקון העולם בעצם הגיית המילים בכוונה ופותחת כל תפילה במילים: “לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם י’ ה’ בְּ-ו’ ה’ בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָּאִים לְהִתְפַּלֵּל תְּפִילַת X לְתַקֵּן אֶת שָׁרְשָׁהּ בְּמָקום עֶלְיוׁן, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ וְלַעֲשׂות רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ. וִיהִי נׁעַם אֲדנָי אֱלהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ”

שְׁכִינְתֵּיהּ, השכינה שאנו מכוונים לזיווגה עם הקב”ה, היא הבינה, היא השכל הישר הפועל הגבוה, היא המתגלמת בשפה והיא הרשת הקושרת והשמיכה שעטפה את היהודי בכל מסעותיו ותלאותיו בכל רחבי הגלובוס. העם גלה בגופו אבל השכינה מעולם לא גלתה. בכל קריאה שעולה כיום המתכחשת לחקר סיבתיות והקשר או לזניחת יכולות השפה והעדפת הכח הנוקם, קיימת הגליית שכינה כפשוטה ובידינו.

וברוח כוונת התפילה ודבריי למעלה אציע: “לְשֵׁם יִחוּד הַיְּהוּדִי בָּעִבְרִי וְהָעִבְרִי בַּיְּהוּדִי בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, לְיַחֵד אֶת הַמֶּרְחָב הַשֵּׁמִי עַל כָּל יוֹשְׁבָיו וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ וּלְצֶאֱצָאֵינוּ”.