מתי החלטנו לכבות את היהלום הכחול הפועם של השכל הישר? את הדיאלוגיזם המנצח שהשתייף והשתבח משך שני מילניומים? את מה שהבטיח קיום יהודי, שרידות ושגשוג בתקופה ארוכה פי 20 ממשך הקיום העברי המתחדש בארץ, בלי צבא, בלי פצצות טונה ובלי דימונה?
ללא ביקורת על ישראל, אנחנו חוזרים ונופלים בדיוק לתוך פחי האנטישמיות והפשיזם שהביאו ליצירתה. עלינו להקשיב לקולות הדיאספוריים, ולא להניח חומה רגשית ופוליטית בשם ה”פטריוטיזם” שהוא בעצם המשך של דיכוי בדרכים אחרות. מתי שמואלוף מצטרף לשיח על ברלין
ספרו של סר מרטין גילברט מתיימר לסקור את תולדות היהודים ממרוקו ועד אפגניסטאן במשך לא פחות מ-1,400 שנים – וזאת מבלי שגילברט ידע לקרוא ערבית, פרסית או טורקית עוסמאנית. מעניין אם גם הפוך זה היה עובר
כל מה שגדלתי עליו אמר הפרדה ומחיקה, התכחשות, בידוד, שנאה. המילון הציוני השלם לאיך ומה להרגיש בניגוד מוחלט לטבע האנושי. אני מחפשת מקורות יותר אמיתיים להתחבר אליהם ונעים לי בחברת אנשים שמבינים ומכירים את הערבית ואת הערביות. פרק נוסף בסדרה “הפריפריה ואני”
כשאני מבקשת לפתוח לעצמי פתח לאפשרות של חיים מחוץ לגבולותיה הלא-מוגדרים אך הכל כך ברורים ומאיימים לכאורה של ישראל, אני מפנימה יותר מתמיד תחושה בסיסית שהיא כמעט מולדת: אף פעם לא הרגשתי באמת חלק. טור שלישי בסדרה “הפריפריה ואני”
“חיטוט בתחתונים הגנטיים” כטקטיקה נגד ההגמוניה רק תורמת להצדקת השיטה; כאילו מסכימים אנו, היהודים המזרחים, לחלוקת משאבים לפי מפתח אתני, והבעיה היחידה שלנו היא הרצון להתחלק בשלל האסור. שושנה גבאי חושבת שבמקום במוצאם צריך להתמקד באידיאולוגיה של האשכנזים, כלומר בציונות
שני סרטים תיעודיים, “אז’י איימה” ו”המלכה חנטרישה”, מתמודדים עם המזרחיות דווקא מנקודת מבט נשית, שמסבכת ופותרת בו בזמן את קונפליקט הזהות דרך שזירה של האתני במגדרי