אמירותיה, שתיקותיה

מסיבת חנוכה ירושלמית, בגן ילדים ממלכתי דתי. הילדים עטורי כתרים עם נרות, אוחזים בידיהם קוביות מצופות נייר זהב, מוזמנים בזה אחר זה להניחם סביב דגם בית המקדש שבמרכז המעגל ולסייע בכינונו של הבית השלישי. ברקע, בתמהיל מוזר של מוסיקת מועדונים מחרישת אוזניים ולהט דתי, מתנגן שיר המבטיח לילדים שהם אינם חולמים – המקדש בנה ייבנה במהרה.

המצב הזה הוא הד נאמן לאווירה שבה השיח הציבורי והחינוכי על בית המקדש הופך לא רק למרכזי יותר, אלא גם משנה את אופיו מתקווה וכמיהה לתוכנית פעולה פוליטית. בתום המסיבה, בלב כבד, הבנתי פעם נוספת שאין באמת בחירה בידיו של מי שביקש חינוך יהודי לילדים – כיום מקבלים את כל החבילה, והחבילה רוויית גירסא דינקותא של מסרים פוליטיים שהילדים, והוריהם, שבויים בידיהם. ברקע גל המסיבות, אני מקשיבה לדיווחים על פעולות תג מחיר בירושלים, שכללו יום לפני כן שריפת מסגד בעיר וריסוס הסיסמה “מוחמד מת”.

למחרת, מסיבת חנוכה נוספת, הפעם הדגש הוא על האור. הילדים וההורים אפופי חגיגיות, שום דבר מאירועי הימים האחרונים לא נוגס בשמחת החג שהיא מנת חלקנו, שהמציאות האלימה בחוץ אינה חודרת אליהם. מה לילדים ולזוועות הללו, מה לבית המקדש המחולל שלנו ולמסגדים המחוללים, מה למוסד חינוך ירושלמי סובלני ולנגיסה העמוקה בערכים שעל ברכיהם קם. הפעם, לא המסרים הפוליטיים מחרידים אותי אלא השתיקה, הפוליטית לא פחות.

חינוך הוא פוליטי במהותו, והחינוך בארץ ביתר שאת: על אמירותיה ועל שתיקותיה, מערכת החינוך מבטאת עמדות פוליטיות. חלקן גלויות ובוטות, כמו יוזמתו השנויה במחלוקת של שר החינוך לשלוח את תלמידי ישראל למערת המכפלה בחברון, או כמו מורים ההולכים בנחת אחרי תלמידיהם השרים “מוות לערבים” ברובע היהודי; חלקן נובעות מעצם זהותו של המורה העומד מול התלמידים וממקום מגוריו; חלקן שקטות ומסוכנות, כמו פניהם של המורים שהן כתמול שלשום, יום לאחר מעשים שהיו אמורים להרעיד את אמות הסיפין.

אך היות ואמות הסיפין בירושלים, כמו בשאר הארץ, נוטות שלא לרעוד – לא כאשר ליד שכונת גילה בירושלים הולכת ונבנית מכלאה סביב הכפר וואלג’ה, לא כאשר בפסגת זאב מתכנסים רבנים בבית חב”ד כדי לקבוע איך להרחיק ערבים מהשכונה, לא כאשר על מנת להמשיך ולפאר את עיר דוד המושכת אליה את כל תלמידי ישראל (הלא פוליטיים) מוציאים צווי פינוי למשפחות נוספות בסילוואן – הן לא תרעדנה גם הפעם.

ההסכמה שבשתיקה הופכת היום לאלטרנטיבה להעמקת דריסת רגלם של מסרים לאומניים ומשיחיים, במעטפת ממלכתית, למערכת החינוך. ההסכמה הזאת, גם של מי שמתנגדים למסרים הללו, נובעת בין היתר מפחד מפני הפרת “האיזון הקדוש” שהפך ליעד מדומה בכל הקשור לדיון פוליטי בבית הספר. אך מהו איזון במציאות שכל-כולה פוליטית? על מנת לקבוע כיצד לאזן יש לקבוע מהו מרכז. מה קורה במציאות שבה המרכז נע בשיטתיות אל עבר הסכמות לאומניות? מהו מרכז, במציאות שבה נוכחותנו הבלתי מוסדרת בשטחים הופכת לבלתי נפרדת מקיומה של המדינה, ומחייהם של התלמידים? האם “מרכז” יכול להיות מיוצג בבית ספר בקרית ארבע או בעפרה? הרי המסר הפוליטי-מדיני מגולם בעצם מיקומו של בית הספר.

במציאות כזאת של מסרים המובלעים במדיום, ומקבלים לבוש ממלכתי, לא פוליטי; הפוליטיות היא רק של מי שמתנגד להם. לכן, סיור במערת המכפלה היא אופציה ממלכתית עבור צוותי חינוך ותלמידים, בעוד סיורים להכרת המציאות במזרח ירושלים או בחברון, הם פוליטיים.

המשך עצימת העיניים לנוכח תוצרי המדיניות של העשורים האחרונים בדמות שריפת מסגדים והפיכת דם לא יהודי להפקר, איננה בגדר ניטרליות; יש לה תג מחיר כבד והיא מדרדרת אותנו אל עבר השתיקה הרועמת, הפוליטית כל כך. הפרתה של השתיקה – כפי שעושים כיום קומץ מנהלי בתי ספר אמיצים – כרוכה לא במס שפתיים ובגינויים, אלא בחינוך אקטיבי ומודע למציאות שמתוכה צומחת התרת דם.

הכותבת היא חברת צוות פעילות ציבורית בעמותת עיר עמים