אנא באחיבאק יה מוסטפה
לפני יומיים, אחרי תקיפות האפאצ`י שפגעו בעשרות ערבים תמימים כדי לחסל כמה לא תמימים, ראיתי בטלויזיה ערבי זקן, תם ואומלל ,הלום מן הפגיעות שאמר: “מה עשינו לכם היהודים שאתם תוקפים אותנו ככה ובכל הכוח?! אנחנו עם רודף שלום!”, ומיד נקטע. כן, יא מוסטפא, אנא באחיבאק! יש הרבה כמוך ברחוב הפלסטיני, מראים לנו רק את השהידים וההפגנות של המרצחים, רואים ומרגישים רק את המטורפים. הרבה תמימים עומדים שעות במחסומים כדי להביא פת לחם לאחמד ועיישה, את הבית שלכם לא רואים.
זה מזכיר לי ימים רחוקים מאד. בשנות השמונים, במפעל של אבי התחיל לעבוד ערבי צולע מעזה. לפעמים היה מופיע בתשע בבוקר, “המחסום”-אמר לאבי הכועס ואני הגנתי עליו: “מה אתה רוצה, זה לא באשמתו”. וכך היו הדברים חוזרים ונישנים.
במשך הזמן התחתן ונולדו לו שלושה בנים, אחמד, מוחמד ומחמוד. הראה לי תמונות ,כולם נחמדים. דיברנו תמיד וחיבבתי אותו מאד. פוליטית הוא הזדהה עם אבו-עמאר, עראפאת, “כול ערבים בעזה ככה, רוצים אל-קודס, יפו, חיפה”. הוא הזמין אותי להתארח בביתו בג`בליה וסרבתי מפחד מובן. הוא חיבב אותי מאד, עד כדי שהציע לי לעשן איתו חשיש כשאבי לא היה במפעל, אבל אז כבר הפסקתי לעשן את הזבל הזה. בן-דודי שהיה שותף במפעל, התנכל לעתים קרובות. הוא היה סרן במיל. ולא שווה מיל. יום אחד צרח עליו שאם לא יגיע למיכסה (בלתי ניתנת להשגה),הוא יפוטר. חיוורון כיסה את פניו השחומות והוא עבד כמו מטורף. פניתי לאבי שיגן עליו, והוא לא פוטר על ידי “קפטן רוני”, כמו שקרא לו באירוניה מהולה בבוז. “קפטן רוני” ישב עליו חזק, עד שיום אחד איבד את עשתונותיו, הרים עליו ברזל חד ואיבד את מקום עבודתו.
איפה אתה עכשיו, יא טאלאל? עובד בתל אביב? רץ עם הכנופיות בעזה? אני מקווה שלא נהרגת “בסיכול ממוקד” ויש לך מה לאכול, גם ככה הרווחת גרושים, שכר עבדים, ושאלוהים יסלח לאבא שלי על כך.
הממשלה הזו חייבת ללכת. אנו צריכים ממשלה עם תפיסה חדשה שאינה שונאת ערבים. זאת ממשלה שלוקחת מהם את החיים, למעשה אלה לא חיים – עוני מרוד, תחלואה גבוהה, תזונה לקויה, צללים מפחידים בלילות, הריסת בתי משפחות שלמות של מבוקשים ב”בלימת טרור” נוסח שנות ה- 50 של “אריק מלך ישראל” מיחידה 101.
מגיע להם ולנו יותר מאשר השלטון שאנו משיתים עליהם באכזריות נוראה. ולכל


