אנחנו פלסטינים, אדוני, או למה בל"ד כל כך מעצבנת את ביבי

“תגיד לי, למה הישראלים קוראים רק לנו ערבים? למצרים הם קוראים מצרים, לסורים סורים, ללבנונים לבנונים, לא קוראים להם ערבים. מה, רק אנחנו ערבים? אנחנו פלסטינים, אדוני”
(אליאס ח’ורי, באב אלשמס, עמ’ 410)

מבחינת המאבק על השפה והזיכרון, הביטוי “ערביי ישראל” הוא הניסיון הבוטה ביותר להכחיש את הזהות הפלסטינית של האזרחים הערבים בגבולות 1948. לפי הגדרה זו לא היתה היסטוריה פלסטינית לפני קום המדינה, והקולקטיב הערבי כרוך בקשר של סמיכות ותלות לעצם קיומה של מדינת ישראל. “הפרחת השממה” ו”ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ” הם ביטויים שנועדו לתת לגיטימיציה לפרויקט ייהוד הארץ ונישול הפלסטינים בשטח. “ערביי ישראל” נועד להבהיר להם ולנו, כפי שראש הממשלה גולדה מאיר אמרה, ש”אין עם פלסטיני”.

מפלגת בל”ד (ברית לאומית דמוקרטית) היא ההתרסה האולטימטיבית אל מול המאמצים הישראליים להכחיש ולהעלים את הזהות הפלסטינית של הערבים בארץ. היא עדות לכך שהפרויקט נכשל. למרות הממשל הצבאי, מערכת חינוך בפיקוח הדוק של השב”כ, הוצאות תנועות מחוץ לחוק ודיכוי רצחני של התקוממויות עממיות ב-1976 (יום האדמה) ואוקטובר 2000, הזהות הפלסטינית של המיעוט הערבי בשטחי מדינת ישראל היתה ועודנה עובדה קיימת.

ובדיוק זה מה שמעצבן כל כך בימים אלו את ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעקבות פגישתם של ג’מאל זחאלקה, באסל גטאס וחנין זועבי עם המשפחות הפלסטיניות – עד כדי כך שהורה ליועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט לבחון אילו צעדים משפטיים אפשר לנקוט נגדם ואף הגיש קובלנה לוועדת האתיקה של הכנסת. מבחינת חברי הכנסת של בל”ד, זו שליחותם כנציגיו של ציבור פלסטיני לפעול להשבת גופות שישראל מחזיקה, גם אם הם נהרגו לאחר פעולות שבל”ד, וחברי כנסת מהרשימה המשותפת בכלל, מתנגדים להן באופן עקבי. כך בפרשה זו, וכך גם בפרשת עלייתם של זועבי וגטאס לספינות שנועדו לשבור את המצור הישראלי על רצועת עזה. במהות, מה שעומד מאחורי הפעולות הנ”ל היא הזהות הפלסטינית של המפלגה.

דומה כי ההתרסה אף מתעצמת לנוכח החזון הדמוקרטי של המפלגה. הגדרת המדינה כ”יהודית ודמוקרטית” דורשת אינספור הצדקות, רציונליזציות, פסקי דין מפולפלים ומאמרים אקדמיים מטרחנים. על מידת הצלחתה של המדינה היהודית והדמוקרטית יעידו 18 שנים של ממשל צבאי ו- 48 שנים של כיבוש בגדה המערבית ורצועת עזה.  לעומת זאת, כיצד ניתן לשלול מנקודת מבט דמוקרטית את חזון “מדינת כל אזרחיה” מבית מדרשה של בל”ד? רק אדם אשר המשטר מעניק לו זכויות יתר יתנגד לעקרון הבסיסי לפיו המדינה מחוייבת לכל האזרחים והאזרחיות שלה במידה שווה.

ואילו “השמאל הציוני” שוב הוכיח שבשעת אמת הוא חסר עמוד שדרה. בקרב פעילים מזרחים, ח”כ אילן גילאון זכור כמי שאמר על מפלגת ש”ס “איך בכלל ש”ס קשורה ליהדות? הם לא יהודים ולא נמלים ולא זבובים״ (סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל, עמ’ 241) עכשיו הוא הטיף מוסר לחברי הכנסת של בל”ד, אשר לדבריו “איבדו את הצפון”. כנראה שגילאון לא מסוגל או לא רוצה להבין את העמדה אשר מצד אחד מתנגדת לפגיעה בחפים מפשע, אולם במקביל מתנגדת לתגובה נפשעת של הממסד בדמות הריסות בתים, שלילת מעמד ואחזקה של גופות במשך חודשים ארוכים.

ההתנגדות הפלסטינית למדיניות הישראלית בכלל, ומפלגת בל”ד בפרט, מצליחות להפר את הסדר. המדכא לעולם ינסה לשוות למשטר שלו ארשת נורמלית, שלווה ודמוקרטית. אולם כאשר המדוכאים פועלים נגדו בתחכום ובשיטתיות, או-אז הוא נאלץ לפעול באופן שחושף את אופיו הדכאני והבלתי-צודק. כעת ראש הממשלה נתניהו פועל נגד בל”ד, למרות שבאופן דומה למדי, שרת המשפטים אשר תחתיו, איילת שקד, פגשה לפני שבועות ספורים את אמו של אחד החשודים בהצתה בכפר דומא. כיצד יצדיק הממסד את היחס השונה לח”כים של בל”ד בהשוואה לשרת המשפטים? כפי שמצדיקים כבר 68 שנים את הסתירה המובנית בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית.