בולדוזר ושולחן כתיבה, אכזריות מינהלית ומכות יבשות, דונם ועוד דונם: על הטרנספר המתמשך באל-עראקיב

שאון ההרס

ביום חמישי, 12 ביוני, נהרסו כליל שארית בתי הכפר הבדואי הזעיר אל–עראקיב. כלי התקשורת בעברית לא דיווחו על כך כמעט. שאון ההרס הנורא באל–עראקיב נבלע בהסלמה הכללית, שלא התחילה בפרשת החטיפה אלא מתחוללת כבר כמה שבועות: ממשלת נתניהו מכה בפלסטינים בכל הכוח – מקדמת טיהורים אתניים בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ומזרחית מירושלים, מפנה בכוח את הצעירים הפלסטינים שחזרו לכפר איקרית, משלחת אנשי יס“מ באנשי בירעם, מכריזה על מדיניות יד ברזל מול שביתת הרעב של העצירים המינהליים הפלסטינים, ממנה ועדת שרים לענייני “הסדרת התיישבות הבדואים“ בשליטת ליברמן והבית היהודי, ופוקדת – אחרי שנים שנמנעה מכך – לפרוץ למתחם בית הקברות המוסלמי של משפחת א–טורי באל–עראקיב ולהרוס את כל בתיהם של התושבים שמצאו בו מקלט.

איקרית, בירעם, אל–עראקיב

גם למי שעקבו בתשומת לב אחר פרשת אל–עראקיב בשנים האחרונות קשה היה להבין, מה חדש בהריסה הזאת: שבעים פעם נהרסו בתי אל–עראקיב עד היום – ובכל פעם קמו מחדש. אחד היתרונות של מלחמת ההתשה שמנהלת המדינה נגד אזרחיה הפלסטינים הוא שמעשי האכזריות מטעמה הולכים ומיטשטשים, הופכים שיגרה. ובכל זאת, אסור לתת להרס באל–עראקיב לשקוע, להישכח: מעשה פריצה כזה למתחם בית קברות הוא תקדים מסוכן, ממש כשם שהרס אל–עראקיב כליל ביולי 2010 היה מעשה שלא נודע כמוהו מאז תחילת שנות החמישים. ממש באותו שבוע שבו גורשו צעירי איקרית בצפון מכפרם, נהרסו בדרום הארץ בתי אל–עראקיב. בשעה ששורות אלה נכתבות, חיים עשרות תושבי הכפר במחנה פליטים מאולתר, תחת כיפת השמים, ליד קברי משפחתם. איום גירוש ועקירה מרחף מעל ראשיהם.

הגירוש הראשון (קצת היסטוריה)

תושבי אל–עראקיב גורשו מאדמותיהם במסגרת מבצע גירושים מסיבי שביצע הצבא בפקודת מושל הנגב במהלך שנת 1951. המבצע מתועד היטב בארכיונים: מטרתו היתה לסלק בדואים מהאזורים שבצפון–מערב הנגב, שבהם רוכזו במהלך המלחמה, ולשדוד את האדמות הפוריות יחסית כדי לפנות אותן להתיישבות יהודית. מסמכי הממשל הצבאי קוראים “העברות” להגליית בדואים בתחומי המדינה, ואילו מעשי גירוש אל מחוץ לגבולותיה, למשל לגדה המערבית ולסיני, נקראים “תזוזות“. במבצעי הגירוש נעשה שימוש באיומים, הפחדה ושוחד. לא היה להם כל בסיס חוקי.

למרות כל זאת הצליחו משפחות מועטות מבין תושבי אל–עראקיב לשמור על זיקה לאדמתם, להיאחז בה מחדש ולעבד את חלקה. שני תנאים ייחודיים אפשרו להם לעשות זאת: האחד, העובדה שחלקן – כמו פליטי–פנים פלסטינים אחרים בישראל (“עקורים“) – גורשו רק קילומטרים ספורים ממקום מושבם; השני, העובדה שלאחר כמה שנים של ניצול חקלאי של אדמותיהם השדודות של הערבים, נסוגו רוב גופי ההתיישבות הציוניים מן האזור. היה למדינה די כוח כדי לגרש אנשים ולהפקיע אדמות, אבל לא היה בכוחה ליישב ולעבד את הקרקע. נישול אמיתי מצריך התנחלות. הפער שנפער בין השניים – בין יומרותיה של המדינה ליכולתה הממשית, בין הגירוש האלים לבין ההתיישבות הציונית – הקל על כמה מאנשי אל–עראקיב, כמו משפחות בדואיות אחרות בנגב, להיאחז בעקשנות באדמתם.

2002-2010: ריסוס, חריש והריסה מוחלטת

את מקומם של המתיישבים החסרים ניסתה קק“ל, חלוצת ההתנחלות והנישול, למלא בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת בעזרת עצי סרק. העצים נועדו לסמן בעלות על האדמות, לקבוע עובדות בלתי–הפיכות ולמנוע עיבוד חקלאי. עד אז ציפו תושבי אל–עראקיב, לשווא, שבתי המשפט יעשו עמם צדק ויכירו בבעלותם על אדמותיהם. מול המתקפה של קק“ל העמיקו אנשי אל–עראקיב את אחיזתם באדמותיהם והכפר התרחב.

מאז מנהלת המדינה מלחמת חורמה באנשים שהעזו לשוב לאדמותיהם. בשנים 2002–2003 רוססו התושבים ושדותיהם מן האוויר בקוטל העשבים Round Up, שהסב נזקים בריאותיים להם ולבהמותיהם. לאחר שבית המשפט העליון מנע מהשלטונות להמשיך בכך, עברו להרס הבתים ולהשמדת היבולים באמצעות חריש עמוק. גם אמצעים אלה לא הספיקו כדי לעקור את האנשים מאדמתם. ב-25 ביולי 2010 נהרס הכפר כולו, בו התגוררו אז כמה מאות תושבים, במבצע ענק בו השתתפו כוחות כבדים. גם לאחר ההריסה המשיכו התושבים להיאחז באדמתם וחיו בסוכות מאולתרות, שנהרסו שוב ושוב כ-15 פעם במהלך החודשים הבאים.

2011: דיכוי אלים ובלימת עבודות קק“ל

לאחר כחצי שנה, בתחילת 2011, נוכח נחישותם של התושבים, החליטו השלטונות על הסלמה מכוונת בתקווה להגיע להכרעה מהירה: דחפורי קק“ל יישרו את השטח והחלו להכשיר אותו לנטיעות, בעוד שכוחות יס“מ היכו בתושבים והשתמשו נגדם פעם אחר פעם בגז מדמיע, רימוני הלם וירי כדורי ספוג. חלק מן התושבים, במיוחד משפחות עם פעוטות וילדים קטנים, עזבו. אחרות נאחזו בעקשנות במקום ומצאו מקלט במתחם בית הקברות. מצד אחר, הסלמת צעדי הדיכוי ואומץ לבם של התושבים הסבו תשומת לב מחודשת לאל–עראקיב וחשפו את תפקידה של קק“ל בנישול הבדואים ובהשתלטות על אדמותיהם. קק“ל נאלצה להפסיק את העבודות בשטח – גם זה מהלך חסר תקדים כמעט בששים השנים האחרונות.

במהלך השנתיים שחלפו בין אביב 2011 נהרסו פעם אחר פעם הסוכות שבנו התושבים על אדמותיהם. סיכוייהם של בדואים לזכות בתביעות בעלות על קרקעותיהם בבתי המשפט בישראל הם קלושים: לחולשת הייצוג המשפטי של מדוכאים, המתמודדים מול מנגנון המדינה, נוספים חוקי שוד מאורגן (כמו “חוק רכישת מקרקעין“), דוקטרינות משפטיות קולוניאליות (“הלכת הנגב המת“), זרות והתנשאות. בכל זאת זכו התושבים בכמה הצלחות משפטיות חשובות: בית המשפט מנע מהמדינה לרשום באופן אוטומטי את אדמות משפחות אבו מדיע‘ם ואבו פריח על שמה והותיר לתושבים “חריץ צר” כדי להגן על תביעת הבעלות שלהם. בדיון בערעורם של בני משפחת אל–עוקבי לבית המשפט העליון נאלצו השופטים להודות, כי הכחשת זכויות הבעלות של הבדואים לאחר 1948 עומדת בניגוד מביך עם הכרת התנועה הציונית בזכויות הבעלות הילידיות לפני 1948, כאשר לא היה בידה כוח הכפייה והיא נאלצה לרכוש קרקעות מידיהם.

סתיו 2013-קיץ 2014: הסלמה

שלטונות המדינה חתרו להכריע את התנגדותו העקשנית של הכפר, במיוחד כיוון שהפך לסמל המאבק נגד הפרויקט הגדול לנישול הבדואים מאדמותיהם, גירושם מכפריהם וקידום התנחלות יהודית בנגב במסגרת תוכנית פראוור–בגין. היא תבעה מן התושבים לשלם את ההוצאות האסטרונומיות של הרס כפרם שלהם ב-2010; היא פתחה מאז אוגוסט 2013 במסע מעצרים והתנכלויות שנועד לפגוע בהנהגתם ולזרוע בהם פחד. מאמצי המדינה התמקדו בשייח‘ סיאח אבו מדיע‘ם א–טורי, מנהיג המאבק. הכשלת תוכנית פראוור–בגין בעקבות המחאות ההמוניות בחורף 2013 חייבה את המדינה לעבור שוב ממערכה כוללת נגד הבדואים למלחמת התשה פראית. גם במסגרתה חשוב היה להפוך את אל–עראקיב מסמל למאבק לדוגמא מרתיעה עבור הנגב כולו: כך ייעשה למי שעומד על זכויותיו. במאי 2014 סימנו השלטונות שאין בכוונתם לכבד עוד את גבולות מתחם בית הקברות, שבו מצאו התושבים המעטים מקלט לאחר מסע הדיכוי האלים של 2011 – ולהרוס את כל המבנים שבו. צווי פינוי הודבקו על כל המבנים. פירוש הדבר: למחוק מעל פני האדמה כל קיום לכפר.

הריסת כל המבנים בבית הקברות, 12 ביוני 2014

ב-12 ביוני 2014 נכנסו כוחות חמושים למתחם בית הקברות. נשים וגברים, ילדים וטף, ועמם קומץ פעילות ופעילים, רוכזו במסגד המאולתר שבמרכזו וכותרו בטבעת אנשי יס“ם. האזור כולו נסגר עבור פעילות ופעילים. אני לא מסוגל לתאר את מהלך ההריסה לפרטיו ואנסה לסכם אותו כאן סיכום יבש וקצר. אולי התצלומים יוכלו לתת מושג על מה שהתרחש.

בפיקוח אנשי “הסיירת הירוקה” ואנשי רשות מקרקעי ישראל הרסו בולדוזרים את הבתים לעיני התושבים. מיכלי המים רוקנו ונשדדו. גדר בית הקברות נהרסה. משאיות פינו את ההריסות כדי להעלים כל שריד למעשה. לקראת סופו של היום ברור היה, שאחת ממטרות המבצע הוא “צריבת התודעה” ולפיכך, מבחינת מתכנניו, אלימות ומעצרים חייבים ללוות אותו. ריכוז אנשי יס“ם מסביב לסככת המסגד הבהיר זאת. הם דרשו מהנוכחים להתפנות מהמקום, והתושבים, שחששו שהם עומדים להרוס לא רק את הצריח המאולתר של המסגד אלא לפגוע במבנה כולו, סירבו לעשות זאת. באותה שעה נמצאו למעלה ממאה אנשים במסגד, ביניהם תינוקת בת 40 יום בזרועות אמה, תינוק בן שמונה חודשים, ילדים ופעוטות, ונשים וגברים מזקני הכפר. שוטרי יס“מ פינו את התושבים בכוח, השליכו אותם החוצה, ובחסות החשיכה, מטווח אפס, היכו ובעטו בתושבים ובפעילים. 8 תושבים, ובהם שני ילדים, ושני פעילים נעצרו.

כשהמוסדות משתפים פעולה

מבצע ההרס באל–עראקיב בוצע ללא צווי הריסה תקפים. גם צווי הריסה תקפים הם לעג לרש, אם זוכרים, שעשרות “חוות בודדים” למקורבים, שנבנו ללא תוכניות מיתאר וללא היתרים, זכו להכשרה בדיעבד על–ידי הרוב הימני בכנסת. גם צווי הריסה תקפים וחתומים לאל–עראקיב הם נבלה ברשות החוק, כאשר רואים את מבצע ההתנחלות הנרחב באזור ערד (“לתפוס את יתרת השטח האחרונה… וכן למנוע יצירת רצף בדואי ו/או ערבי…”), כאשר חושבים על הווילות, שמצפות לקצינים שיבואו להתיישב בנגב, בצומת להבים – מרחק דקות מאל–עראקיב. בשעה שהמדינה נלחמת כדי למחוק את אל–עראקיב, הולך ופורח בצידה יישוב אקסקלוסיבי חדש שבתיו צמודי–קרקע וזוכים לטיפוח ותמיכה מטעם קק“ל –התנחלות “גבעות בר“, הקרויה על שם אל–עראקיב ונבנתה על חלק מאדמותיה.

ובכל זאת: כדי להרוס את אל–עראקיב הוציאו השלטונות מהמקפיא צווי הריסה שניתנו בשנת 2002 וקיבלו מלשכת ההוצאה לפועל צו הריסה גמיש למשך חודש ימים – החל ב-12 ביוני ועד ה-12 ביולי. צווי הריסה אלה מומשו מזמן: הם התיחסו למבנים מחוץ למתחם בית הקברות, שאינם קיימים עוד – אלה שנהרסו שנים לפני כן, רובם בשנת 2010. השלטונות היו אמורים לפנות לבית המשפט ולבקש צווי הריסה חדשים. הם לא עשו זאת: הם סמכו על כך, שאנשי ההוצאה לפועל לא יעזו לומר דברים מפורשים, למרות שראו את המפות שהציגו התושבים ונוכחו באי–ההתאמה שבין הצווים לבין מיקום המבנים המיועדים להריסה. הם סמכו על כך, שימצאו בבתי המשפט שותפים. הם גם הודיעו לתושבים מפורשות, ששום הדיינות משפטית לא תמנע מהם לבוא להרוס את הכפר.

נוכח היסוסי רשמת ההוצאה לפועל ברמלה להבהיר את המצב, פנו התושבים לבית המשפט, וביום רביעי, ערב מועד ההריסה המתוכנן, קיבלו צו עיכוב. למחרת, בחמישי בבוקר, אישר שופט בית משפט השלום ברמלה, זכריה ימיני, את צווי ההריסה במעמד צד אחד בלבד, בלי לשמוע כלל את נציגי התושבים. מיד ניגשו הכוחות הכבדים למלאכת ההריסה. השופט ימיני התפרסם כזכור לפני שלוש שנים, כאשר גזר על פעיל זכויות הבדואים הוותיק, נורי אל–עוקבי, בעצמו איש אל–עראקיב, 7 חודשי מאסר בפועל על הפעלת מוסך ללא רישיון. ימיני קבע אז, כי החמיר בגזר הדין משום “העובדה שהנאשם פועל לזכויות הפזורה הבדואית” ולא הסתיר, כי גזר דינו הוא מסר למה שכינה “הפזורה הבדואית“. האגודה לזכויות האזרח הגישה אז קובלנה על “גזר הדין השערורייתי” וערעורו של אל–עוקבי על גזר הדין הדרקוני התקבל בבית המשפט המחוזי.

בשעה שהדחפורים החלו במלאכתם, פנו התושבים לבית המשפט המחוזי כדי לעכב את ביצוע ההרס. הם הודיעו על כך לכוחות שבשטח כדי שישעו את הפעולות עד להחלטת בית המשפט. נציגי רשות מקרקעי ישראל, הסיירת הירוקה והמשטרה לא רק התעלמו מהבקשה להפסיק את ההרס עד החלטת בית המשפט – תושבי הכפר אף שמעו כיצד ניתנה ההוראה להגביר את קצב ההריסה, לפני שתתקבל החלטת עיכוב. שופטת בית המשפט המחוזי אכן פסקה בסופו של דבר על עיכוב ביצוע ההריסה – אך אז כבר הושלמו 95% ממלאכת ההרס. פרקליט התושבים, עו“ד קייס נאסר, עדיין מקווה לדיון הוגן בבית המשפט. בינתיים מאפשר צו הפינוי הגמיש להמשיך ולהרוס ולהתנכל לתושבים משך חודש תמים – עד ה-12 ביולי.

תוכלו לדבר כאן על פגיעה בסיסית בכללי ההוגנות והצדק. שורה ארוכה של מהלכי סיכול גדולים וקטנים, עיכובים ושקרים ליוו את התהליך כולו. אבל אין טעם להתבונן במהלך בכללותו בכלים משפטיים בלבד: מדובר במהלך מתואם מטעם השלטונות, שמצאו לעצמם מספיק שותפים, קטנים וגדולים, למעשה ההרס. שום הליך ושום ערכאה לא יעמדו בדרכו של הבולדוזר. כאן עושים מלחמה.

החיים אחרי ההריסה

מאז ההרס ביום חמישי, חיים קומץ תושבים במתחם בית הקברות. הבולדוזרים שיטחו את האדמה ומחו כל זכר לבתים. מי שיגיע היום, לא יוכל להעלות בדעתו כיצד חיו כאן אנשים לפני ימים ספורים. התושבים חיים תחת כיפת השמים, מחפשים מחסה בצל העצים. ניידות משטרה צופות בהם יום ולילה. גם שוטרי משמר הגבול הצטרפו למבצע.

למחרת מבצע ההריסה פשטו שוטרי יס“מ על המקום ועצרו ילדים – האחד תלמיד כיתה ז‘, השני בכיתה ט‘. הם הואשמו באשמת שווא של “הסגת גבול” כדי שאפשר יהיה להשאיר אותם במעצר לילה שלם, לפני ששופט יוכל לראות אותם. הם החרימו את מיכלי המים במקום. האדמה סביב הכפר נטחנה עד דק, והניידות מקפידות להעיף אבק דק לעבר התושבים. ארבעה מן הילדים נזקקו לאינהלציה, ואחת מתוכם לא החלימה עדיין מדלקת ריאות. בלילות נמשך מסע ההפחדה. ניידות נוסעות בין התושבים הישנים תחת כיפת השמים, מרעימות מנועים, מטילות אימה.

 בתוך כל זה מנסים ילדי הכפר, הנערים והנערות, לקיים שיגרת חיים, ללכת לבית הספר, לקבל תעודת סיום. איש לא דיבר עדיין על הצלקות הנפשיות – אלה שהותירו ההתקפות הקודמות, אלה שנפתחו מחדש במסע ההרס של יום חמישי. נשות אל–עראקיב חיות באזור אסון במאמץ לקיים שיגרת חיים במחנה פליטים, שאפילו סוכות אסור להקים בו.

גירוש, ועקירה, והיאחזות עיקשת

לא אוסיף לתאר את הסבל היומיומי. אולי אנחנו מחמיצים כאן את העיקר. המטרה הברורה של הריסת בתי אל–עראקיב היא גירוש ונישול. העצים, הסככות, כלי הבית המועטים – הפגיעה בכולם היתה ועודנה מכוונת בעצם לתושבים עצמם. המבצע כולו נועד להפוך את תנאי חייהם של התושבים לאיומים כל כך, בריאות הילדים צריכה להיפגע כל כך, ההצקות חייבות להימשך – כדי שהתושבים יעזבו, שיילכו.

בואו נדבר גלויות: מדובר כאן בטרנספר שיטתי, שלעתים לובש דמות של צווים ותביעות וניירות, ולעתים של שוטרי יס“ם ומג“ב בלילות, של אלות ומכות. בולדוזר ושולחן כתיבה, אכזריות מינהלית ומכות יבשות. דונם ועוד דונם.

אין התנחלות בלי נישול, ואין נישול של ממש בלי גירוש ועקירה. תושבי אל–עראקיב נאבקים כעת מול טרנספר. מאבקם הוא גם המאבק שלנו, כולנו, לחיות כיושבי הארץ ולא להמשיך להתיישב ולנשל בה.