בין ערלות, קטינים וסוחרי אדמות: כמה מילים על דאגה מזויפת
לפני כשלוש שנים התנהל בגרמניה דיון ציבורי נרחב בשל פסיקת בית משפט בקלן, שקבע כי מילת תינוקות מהווה עבירה על החוק ומנוגדת לשלום הילד. בימים שלאחר הפסיקה הופיעו בבת אחת בתקשורת מומחים לבריאות ולפסיכולוגיה, פוליטיקאיות פמיניסטיות וחברי המפלגה השמרנית, שטענו בלהט כנגד הפגיעה האכזרית בילדים והנזק לחיי המין של נפגעי ברית המילה. במו אוזני שמעתי מומחה לבריאות הילד שטען שמילה גורמת לאי-תפקוד מיני ובעיות באוננות (טענה שמבוססת כנראה על התיאוריה על פיה פרקטיקת המילה נועדה למנוע אוננות). שלל הדואגים לזכויותיהם של ילדים מוסלמים ויהודים על איברי מינם כמעט והצליחו להוציא את הניתוח מחוץ לחוק – אלמלא התערבותה המהירה של הקהילה היהודית שהתריעה על הרס החיים היהודיים בגרמניה.
ההיבט המרתק ביותר באותו דיון ציבורי היה ההתעלמות המוחלטת מהסיפור שהוביל להליך המשפטי בנושא, וה”קורבן” שזכותו על גופו הובילה לפסיקה. למעשה, אף אחד לא ידע איפה הוא ומשפחתו נמצאים. מי שהגיש את התלונה למשטרה היה הרופא בבית חולים שאליו הובא התינוק לאחר שאמו, שהייתה חסרת מעמד חוקי בגרמניה ובעלת קשיים נפשיים, הביאה אותו לבית חולים בגלל דימום לאחר הניתוח. מצבו של אותו ילד לא עניין אף אחד במחנה חובבי העורלה ושלמות הגוף. הדאגה לשלום הילד לא גרמה לתקשורת לחקור אם גורש בחזרה לאלג’יריה או שהוא חי בצורה לא חוקית בצרפת, או אם אמו קיבלה את הטיפול הנפשי לו הייתה זקוקה (למרות שאני בטוח שיש מספיק מחקרים שמראים שחיים בעוני וללא מעמד חוקי עלולים לגרום לבעיות חמורות בתפקוד המיני). כל עוד הדאגה לשלום הילד לא יכלה לשרת את תחושת העליונות הגזענית של גרמנים נוצרים כלפי המוסלמים והיהודים והמסורות האכזריות שלהם, לא הייתה סיבה להתעניין באמת במצבם הנפשי או הגופני של אותם ילדים.
נאלצתי להיזכר בפרשת ברית המילה מגרמניה לאחר שעקבתי בימים האחרונים אחר הדיונים בפייסבוק על התחקיר של ״עובדה״ ועזרא נאווי. גם במקרה שלפנינו, חלק ניכר מהדיון על ההתנהלות של נאווי ועל האפשרות לתמוך בו מול גל ההסתה של הימין נסב סביב היחס לקורבנות לכאורה של מעשיו בעבר ובהווה. הדאגה הפתאומית של אנשי ימין ושמאל ציוני לשלומם של פלסטינים שאותם נאווי לכאורה הפקיר לידי הרשות הפלסטינית היא לא יותר ממביכה, במיוחד אם לוקחים בחשבון שקיומם של קורבנות עינויים או רצח לא הוכח עד עתה. למעשה, כל ההוכחות עד עתה מובילות למסקנה שאותם ״סוחרי אדמות״ היו פרובקטורים של השב״כ או של קבוצות ימין שניסו להזיק לפעילויות תעאיוש ולהחשיד אותם בשיתוף פעולה, ושאיש מעולם לא נעצר בעקבות התנהלותו של נאווי.
קושי אחר אבל דומה מציבות פעילות פמיניסטיות ואחרים שנזכרו בהרשעתו של נאווי בבעילת קטין בהסכמה לפני כיותר מעשרים שנה, ומסרבות להביע תמיכה בעבריין מין מורשע ששילם את חובו והביע חרטה. גם במקרה זה יש התעלמות מוחלטת מהקורבן של אותו פשע. אף אחת מהטוענות שאין כפרה כלפי עבירות מין לא דיברה עם אותו אדם, שאמור להיות היום כבן ארבעים, ושאלה לדעתו והאם הוא אכן רואה במעשיו של נאווי אות קלון. עד כמה שפרטי המשפט ידועים, אותו נער גם לא היה זה שהתלונן למשטרה כנגד נאווי, אלא משפחתו שממנה ברח. אף אחד לא בירר או ניסה לדמיין מה היה המצב של הומואים בירושלים של תחילת שנות התשעים, הקשיים שניצבו בפני נערים או מבוגרים, פלסטינים או יהודים, להיפגש ולקיים מערכות יחסים באותה תקופה בה המשטרה עדיין ניהלה רשימות ורודות ולא היה קיים שום ארגון חברתי או מפלגה שיעזו לתמוך בהם בגלוי. החשש המוצדק שמערכת יחסים בין גבר מבוגר ונער טומנת בחובה אפשרויות לניצול ופגיעה, לא יכול להשכיח שמי שפגע בהומואים באותה תקופה היו קודם כל רשויות החוק, המשפחות והחברה ההומופובית בכללותה – שחבריה מעולם לא נאלצו לשלם מחיר על מעשיהם.
בזעיר אנפין אפשר לראות בסיפורו של נאווי איך שיח מזויף של דאגה לחלש בונה את עצמו על גבן של קורבנות, אמיתיים או מדומיינים, בשביל להצדיק רדיפה ממשית לגמרי כלפי פעילים שמאתגרים את הסדר הקיים. כמו פמיניסטיות אמריקאיות שתמכו בהפצצה של אפגניסטאן בשביל לשחרר נשים איתן מעולם לא דיברו או אנשי ימין קיצוני בגרמניה שקוראים לגרש פליטים שהטרידו מינית למרות שמעולם לא מחו על הטרדות מיניות בעבר, גם במקרה זה הדאגה המזויפת לקורבנות של אלימות היא אינסטרומנטלית לחלוטין ואין לה דבר עם מצבם האמיתי ורצונותיהם.
בניגוד לפוליטיקה פמיניסטית של הקשבה ודו-שיח עם נפגעות של אלימות, השימוש הציני באותם קורבנות מאפשר לזרוק אותם לצד ברגע שהצרכים שלהם לא עולים בקנה אחד עם הקמפיין הנוכחי ועוזר להשכיח שאלימות וניצול הם לא רק מקרים אינדיבידואלים – אלא לעתים קרובות מבנים חברתיים שלמים שבהם כולנו שותפים.
יוסי ברטל הוא מוזיקולוג ופעיל חברתי, במקור מירושלים והיום בברלין


