האם תמימי יזכה לצדק?

מותו של מוסטפא תמימי בן ה-28 בנבי סאלח בחודש שעבר, מעלה שאלות נוקבות לגבי הליכי ונורמות החקירה בצה”ל. תמימי היה הקורבן האחרון בשורה ארוכה של נפצעים והרוגים כתוצאה משימוש חסר פרופורציה שעושים כוחות צה”ל בגז מדמיע, בניסיון לפזר מחאות עממיות פלסטיניות בגדה. עשרות בני אדם נפצעו באורח קשה או נהרגו בשנים האחרונות, בהם באסם אבו-רחמה, שמת בשנת 2009 לאחר שנפגע בחזהו מרימון גז בבילעין, ואחותו של אבו-רחמה, ג’וואהר, שהשבוע מציינים שנה למותה בעקבות שאיפת גז.

מכיוון שרימון הגז הרג את תמימי – ולא רק פצע אותו אנושות – הצבא כבר פתח בחקירה. מדובר בשיפור לעומת המקרה של באסם אבו-רחמה, שבו חלפה למעלה משנה (בה הופעלו לחצים מטעם המשפחה, השכנים, וארגוני זכויות האדם “יש דין” ו”בצלם” – שהציגו בפני הפרקליט הצבאי הראשי טיוטת עתירה לבג”ץ) עד שהצבא טרח לפתוח בחקירה.

כיום, מדיניות צה”ל קובעת שיש לפתוח בחקירה פלילית מיד לאחר שנגרם מוות עקב פעילות הכוחות בשטחים הכבושים (למעט חילופי אש). ככל הנראה, מדיניות זו נכנסה לתוקף כניסיון להתאים את המערכת לסטנדרטים של החוק הבינלאומי. ואולם, מבט מקרוב על חקירות צה”ל – הן לפני והן אחרי שינוי המדיניות – מראה כי עצם העובדה שנפתחת חקירה לא מבטיחה כי זו תהיה עצמאית, יסודית, מקצועית, אפקטיבית, מיידית ופומבית.

למעשה, דו”ח שפירסם ארגון “יש דין” באחרונה, “חקירה לכאורה”, חושף כשלים חמורים בחקירת כלל העבירות שבוצעו לכאורה בידי חיילי צה”ל נגד האוכלוסייה הפלסטינית – מביזה וגניבה, עבור באלימות פיזית וירי, ועד גרימת מוות. הכשלים כה חמורים, שרק 6% מכל המקרים בהם נפתחה חקירה פלילית אכן מובילים להגשת כתבי אישום כנגד חיילים.

מקורם של הכשלים הללו בכלים ובשיטות המחקר הרשלניים שמפעילים חוקרי מצ”ח. למשל, למצ”ח אין כלל משרדים בשטחים הכבושים, כך שללא התערבותם של ארגוני זכויות אדם ודומיהם – לפלסטינים יש גישה מוגבלת ביותר למערכת המשפט הצבאית; פחות מ-10% מתלונותיהם של פלסטינים מגיעות למצ”ח ללא תיווך של גורמים שונים.

יתרה מכך, רק מעטים מבין החוקרים הצבאיים דוברים או קוראים ערבית, לעתים נדירות הם טורחים לבקר בזירת הפשע, פעמים רבות הם לא חוקרים עדי מפתח, ובקושי עושים שימוש בשיטות חקירה מעבר לאיסוף עדויות (כמו למשל בדיקת פוליגרף, מסדרי זיהוי וכדומה). חקירות מצ”ח אף מתבצעות באיחור ניכר, שפוגם בהכרח בסיכוי לחשוף את האמת ולהוביל להגשת כתב אישום והרשעות. כתוצאה מכך, לדוגמה, חקירת מותו של באסם אבו רחמה עדיין מתנהלת, ואילו נסיבות מותה של אחותו או של בן 15 מחברון שנורה בראשו בדרכו חזרה מבית הספר בשנת 2008 – פגיעה שגרמה לו לנזק מוחי קבוע – טרם נחקרו.

מאז שנת 2000, 39% מן התלונות שהתקבלו במצ”ח לא נחקרו כלל. התוצאה של מערכת חקירות צבאית לא מתפקדת ופגומה היא שחיילי צה”ל פועלים תחת חסינות – בין אם מדובר בהשחתת רכוש פרטי בעת מבצע לילי, עמידה מנגד בעת שמתנחלים פוגעים בפלסטינים וברכושם, או ירי גז מדמיע בניגוד להוראות, מטווח קרוב ובכינון ישיר על מפגינים כמו תמימי או אבו-רחמה. בינתיים, הציבור הישראלי ישן טוב הלילה, בהאמינו שהתפוחים הרקובים מורחקים בידי מערכת משפט מתפקדת.

המקרה של תמימי מציב בפני ישראל בחירה ברורה: על ידי מינוי חקירה עצמאית ומקצועית והקצאת המשאבים הנדרשים ישראל יכולה למצב את עצמה כמדינה שמכבדת את שלטון החוק. לעומת זאת, בגרירת רגליים ובקיבוע של מערכת רוויית פגמים, תמשיך ישראל לזלזל בחוק הבינלאומי ובאחריותה כלפי אזרחים תחת כיבוש. משפחת תמימי ותומכיה יכולים רק לקוות שישראל תבחר לבצע חקירה מהירה, מקיפה ואפקטיבית.

הכותבת הינה עורכת דין וחברה בצוות המשפטי של ארגון “יש דין”, שבמסגרתו היא מייצגת נפגעי עבירות שבוצעו ע”י כוחות הביטחון בשטחים הכבושים. הפוסט פורסם באנגלית בג’רוזלם פוסט ובמגזין +972