דיוגנס שלנו ברחוב
שיר לסוף השבוע של מדור השירה “באסטה”

ישיבתו פצע פתוח על
שפת המדרכה המתעקלת
בחצי חיוך מונליזה חמקני
של העוברים והשבים
בתצוגה המתחלפת
בבואת גבו הנשקפת מחזית
בנק שקופה למחצה
היא שלט אין-כניסה
ואין-מוצא
כל כספו ישים למשמרת
מעל המרצפות במקום היחידי
בו כל דכפין ייתי ויזרוק – הרוב
פוסחים גם על הסעיף
הזה לא-צריך
כי אין טעם לנסות להזיזו מדעתו
לא עשו אותו אתמול ובטח
לא באצבע שאת כל שאר
היד שאינה נפשטת
לא ייקח
וממילא כל דבר חפץ הכי חדש הופך
תמיד בקרבתו לפסולת שאפילו
הוא לא יטרח למחזר:
מחר למשל
גם אם לא ישאלו אותו לא יענה
שתיקתו סייג בלי חוכמה
אנחנו נעשה חסד עם האור
נניח לו להמשיך להתנקז
באין מפריע לחור השחור
של פתח-פח האשפה


