הגרזן של שלדון
ההתפטרות הקולקטיבית של העורכים והמגיש של מהדורת “השבוע” בערוץ 10 החזירה אותי לתקרית אחת שאירעה לי כעיתונאי צעיר לפני שנים, שהיתה אחת הפאשלות המקצועיות הקשות שעיתונאי יכול לעלות על דעתו. סיפור המעשה הוא כזה: באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת נמניתי על מערכת המוסף הירושלמי “כל העיר”, שנחשב אז לאחד מהעיתונים המקצועיים והאיכותיים במדינה. רבים מאנשי המערכת דאז מילאו וממלאים תפקידים מרכזיים בעיתונות ובספרות הישראלית, ביניהם גם רותי יובל וניר בכר, שערכו עד השבוע שעבר את מהדורת “השבוע” של ערוץ 10.
“כל העיר” היה אז עיתון לוחם, חושף, אמיץ ובעל ערכים עיתונאים מקצועיים שהכשיר קאדר של עיתונאים מעולים. לא ניתן היה בנסיבות של אז לדמיין מישהו שיכפה על העיתון התנצלות ברוטאלית כמו זו שנכפתה על ערוץ 10 בסוף השבוע. אלא שהמקרה שלי נראה שונה. ככתב שכיסה אז את תחום המשפט והפלילים הכנתי כתבה ארוכה ומושקעת על עורכי הדין הפליליים בירושלים. מסגרת אחת בכתבה יוחדה לסיפורו של עורך דין ירושלמי מפורסם אחד אשר הסתבך בעצמו בפלילים. מאחר שסמוך למועד פרסום הכתבה נקראתי לשירות מילואים, עשיתי מאמץ גדול לסיים את התחקיר והכתיבה, וכך כשהגעתי אל נקודת הסיום באישון ליל, עייף ולא מרוכז, החלפתי בטעות את שמו של עורך הדין הנאשם בפלילים בשמו של עורך דין ירושלמי בכיר אחר, ששם משפחתו זהה.
באחד מימי הקיץ הלוהטים, במהלך אימון שדה במדרונות השוממים של מדבר יהודה, נקראתי פתאום על ידי נציג יחידת המילואים שלי אל המפקדה, שם לקחתי ביד רועדת את שפופרת טלפון נל”ן, מצפה לשמוע איזושהי בשורת איוב (כיוון שרק בשורה כזאת יכול למסור מי שמסוגל למצוא אותך אי שם במדבר באמצע שירות מילואים, בימים שהטלפון הסלולארי עדיין לא נולד). על הקו היה העורך שלי, אהוד אשרי, שמסר לי כי העיתון קיבל התראה לקראת הגשת תביעת מיליונים מאותו עורך דין בכיר שבשגיאת קולמוס האשמתי אותו בפלילים. לרוע מזלי, עורך הדין הנפגע פצח באותם ימים בקמפיין לראשות עיריית ירושלים, כך שהיה לו בסיס מוצק לטעון כי לא רק שגרמתי נזק גדול לשמו הטוב, אלא אני עלול להיות אף אחראי לחיסול הקריירה הפוליטית שלו.
שנים רבות תכננתי לשאול את אשרי כיצד הצליח לאתר את מקומי במדבר, אך הוא מת לפני שלוש שנים ותשובה על כך כנראה לא תימצא. את חומרת העניין הבנתי אז מיד – מדובר היה די בוודאות בסיום הקריירה העיתונאית שלי. כשסיימתי את שירות המילואים עשיתי מעשה שהתברר לימים כנועז ודרמטי, כשהלכתי לפגוש את העו”ד הנפגע בכבודו ובעצמו, שכבר התחיל לגלגל את תביעת המיליונים שלו שעלולה הייתה להוביל עד לסגירת העיתון. אחרי ששפך עלי קיטונות של רותחין שאל אותי מארחי היכן עשיתי את שירותי הצבאי. בצנחנים, עניתי. באיזו יחידה? שאל. נקבתי בשמה. העו”ד ספק את כפיו בצהלה והכריז כי זוהי בדיוק היחידה שהוא משרת בה, בהתנדבות כמובן, כיו”ר עמותת בוגריה. עולם קטן; תוך דקות אחדות נסגרה העסקה – העיתון יפרסם התנצלות בגין השרבוב המוטעה של שמו וישלם סכום סמלי של פיצויים שייתרם לעמותת בוגרי היחידה. העיתון ניצל וכך גם הקריירה העיתונאית שלי. נפרדנו בחיבוק (או כך אומר לי זכרוני אחרי כל השנים הללו. לחיצת יד חמה היתה בוודאי).
כל ההקדמה הזאת נועדה להציג סיטואציה מקצועית מוכרת מאד לעיתונאים ולעורכים בכלי התקשורת, שבה מוגשת תביעת דיבה או ודרישת התנצלות מצד מי שחש כי נפגע מפרסומיהם. יש כללי משחק די ברורים בסיטואציה הזאת, ומאחר ובמרבית המקרים – כמו במקרה שלי – מדובר בהעדר כוונת זדון, הפרשה מסתיימת בדרך כלל בהבהרת העובדות. במקרים קיצוניים מתלווה לכך גם הבעת התנצלות. אם הצדדים לא מסוגלים או אינם מוכנים להגיע לפשרה, הרי לשם כך ישנם עורכי דין המתמחים בנושא המקבלים את שכרם. הם שוקלים את מהות הנזק ואת היכולת להוכיח אותו, ונסמכים על הדין השואף לאיזון בין חופש הביטוי והעיתונות לבין הזכות לכבוד ולשם טוב. התוצאה תהיה בדרך-כלל מידתית.

לא כך היה במקרה זה. התנהלותם של אדלסון ולאודר מזכירה דיאלוג של שופטי כדורגל. האחד אומר: כשאני מבחין בנבדל – אני שורק. השני עונה לו, אני שורק רק כשאני בטוח שראיתי נבדל. והשלישי פוסק, כשאני שורק זה נבדל. הוסר המסווה מעל הטענה הרווחת על חופש עיתונאי כמעט מוחלט בכלי התקשורת המסחריים המרכזיים. זעקת ההון-שלטון-עיתון נשמעת רלבנטית מתמיד. לעצם העניין, נאמן למציאות הזאת המשפט “אין ולא היתה התנצלות כזאת מעולם” של העיתונאית ועורכת הדין לשעבר, טל שניידר, שטענה כי “במשרדי עורכי הדין, בכל פעם שהיתה מגיעה תלונה… העיתונאים ועורכי הדין בשמם, היו מתווכחים על כל מילה ופסיק בהתנצלויות, תיקונים והבהרות. תמיד העדיפו לפרסם תיקון או הבהרה והתנצלות היתה המוצא האחרון. ההתנצלות היתה משובצת בסוף העיתון או השידור, בטח לא בפתיחה ובעיקר, ההתנצלות לא עשתה צחוק מעבודת העיתונאי. לא השפילה אותו עד עפר. כשהכתבות היו מבוססות – כמו בכתבה של אבנר הופשטיין – על ראיונות און או אוף דה רקורד, עמדה לעיתונאים הגנת תום הלב. גם אם המרואיין לא דייק בפרטים, העיתונאי פעל בתום לב ולכן הסיכוי של התובע בבית המשפט היה נמוך, נמוך מאוד. חופש הביטוי במדינת ישראל חשוב יותר מפגיעה זו או אחרת בנשוא הכתבה”.
אכן, הזכות לחופש הביטוי זכתה בפסיקת בית המשפט העליון להכרה ולמעמד של “זכות עילאית”. יסוד לשון הרע מוגדר בחוק כ”דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו… בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית”.
לא הרבה מכך ראינו בכתבה המקורית של אבנר הופשטיין על שלדון אריסון, ששידר ערוץ 10. מדובר היה בכתבת פרופיל מאוזנת למדי, העוסקת אמנם בצדדים מעוררי מחלוקת של אדלסון, אך כוללת גם פנים מחמיאים של אחד מעשירי עולם, כמו למשל תיאורי הזוגיות המיוחדת שלו ושל אשתו. גם דברי הביקורת שהושמעו היו מפי עדים שהופיעו בכתבה, כך שלא ניתן להאשים את הכתב בכוונת זדון.
בתי המשפט נותנים משקל מיוחד לחופש הביטוי הנוגע לענייני הציבור ולאנשים הנושאים במשרות ציבוריות, בהסתמך על ההכרה בחשיבות הביקורת החברתית בעניינם של אנשי ציבור לטובת קיום משטר דמוקרטי תקין. השופט שמגר ציין בעניין זה כי “מתן האפשרות וההזדמנות להשמעת ביקורת מדינית, חברתית ואחרת על פועלו של השלטון, מוסדותיו, חברותיו, שליחיהם ועובדיהם, הוא עיקר שאין בלעדיו לקיום ממשל דמוקרטי תקין”. השופט ברק הסביר כי “לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת… יותר מאשר לאיש ‘הפרטי’… להגן כראוי על שמו הטוב”. מדברים אלה ניתן ללמוד כי איש ציבור שהושמץ יוכל, יותר מאחרים, להציג פרסום נגדי שיחשוף את שקריות הפרסום אודותיו.
שלדון אדלסון – מכוחו כטייקון תקשורת ובעל אג’נדה פוליטית בלתי סמויה, תושב חוץ שמנסה להשפיע באופן דרמטי על הלכי הרוח של הציבור בישראל באמצעות עיתונו “ישראל היום” ומכוח אחזקותיו וקשריו בתאגידים שונים – הוא לפיכך “דמות ציבורית” ללא התניות והתחכמויות. אם היה מגיע הנושא לפתחו של בית המשפט, סביר מאד שהפרשה היתה מסתיימת בכל ענות חלושה ואדלסון היה נאלץ, לכל היותר, להסתפק בהבהרה עיתונאית מקובלת על שתי עובדות לא מוכחות דיין, שלא היו חלק מרכזי בכתבה ששודרה. אבל אדלסון וחבריו טייקוני התקשורת בחרו להפעיל את הגרזן, באופן שביטא בדרך המדויקת ביותר את זעקת ה”הון-שלטון” שמשמיעים מובילי המחאה החברתית בשבועות האחרונים.
התפטרותם, לפיכך, של רותי יובל, ראודור בנזימן וגיא זוהר מתפקידיהם היא מוצדקת, הכרחית וראויה להוקרה. יותר מכך, היא התאפשרה בעידודה של מחאת ההמונים שפרצה לפני שבועות אחדים וסיסמתה “העם דורש צדק חברתי”. צדק החברתי כולל גם את ההכרה כי כלי התקשורת שולטים על האוויר הדרוש לנשימתה של הדמוקרטיה וכי במה זו אינה יכולה להיות רק נכס פרטי, הוא גם נכס ציבורי.
הכותב הוא מנכ“ל קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל


