• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ההגמוניה של הימין – הכיבוש כמובן מאליו

מיכה רחמן

במושג “הגמוניה” על פי ההוגה האיטלקי אנתוניו גראמשי, הכוונה לתהליך או מצב שבו תפיסות עולם ופרקטיקות חברתיות, העונות לאינטרסים של קבוצות חברתיות מסוימות, הופכות לדומיננטיות, הופכות “לסדר הטבעי”, למובן מאליו. קריאת מוספי העיתונים של ראש השנה הדגימה באופן מובהק איך הכיבוש מושכח. צריך להתייחס אל המתנחלים כבני אדם, אחרת נחטא בדהומניזציה ובדמוניזציה של המתנחלים. וכן כל השאלות הרות הגורל לגבי מלחמה ושלום, ויחסי חברה בישראל, נידונות מתוך שכחה מוחלטת של העובדה שעדיין יש כיבוש.

הגמוניה של הימין מתבטאת גם בכיבוש השלטון (ההגמוניה במובן הלניניסטי, שלטון קבוצה או מעמד, בתוך קואליציה אך תוך שמירת הדומיננטיות המעמדית), אבל גם, ואולי בעיקר, בשליטה בתקשורת. שוב לא מדובר בתקשורת שמאלנית (או תשקרות כמו שהיה הימין נוהג לומר), אלא בהגמוניה של הימין. אחת הדוגמאות הבולטות היא ההשתתפות הפעילה של דוברת המתנחלים לשעבר, אמלי עמרוסי, בתוכניתה של קרן נויבאך: “סדר יום”. אני מצטט מהזיכרון, דברים של עמרוסי באחת התוכניות: בתגובה על הוראת שלטון החאמס ברצועת עזה, להכניס קוד לבוש מחמיר לנשים עם כיסוי ראש וכדומה. עמרוסי גינתה את הצרת החופש לנשים (תוך התנצלות מגומגמת שאצלנו היהודים הדתיים זה שונה), וסיימה בטענה, תראו עם מי יש לנו עסק. תראו מי הוא האויב שלנו. הדמוניזציה הזו של “האויב”, עברה ללא שום שאלות מצד השדרנית, קרן נויבאך. בתוכניות אחרות העלתה עמרוסי את הבעיות שיש למתנחלים בחיי היום יום, כמו אי בניית בתי ספר, לימודים בכיתות צפופות ועוד. הקו המשותף לכל אלה: התייחסות למתנחלים  כסתם בני אדם. מתיישבי ישובי  יהודה והשומרון הם בני אדם ככולנו, גם להם מגיעות זכויות, חיים שקטים ונורמאלים. וזאת כנגד הדמוניזציה שנהוג לעשות למתנחלים. כלומר, המתנחלים הם הקורבן. הדגש כאן על העדר כל שאלה או תגובה מצד השדרנית. דוברת לשעבר של המתנחלים נכנסת בדלת הראשית לתוכנית מרכזית בקול ישראל, עובדת היותה שם וכן המציאות שהיא שוטחת לפנינו מתקבלים כמובן מאליו. יש מתיישבים אין כיבוש, אין פלסטינים הסובלים מנחת זרועם, ואין מתנחלים שבחרו בהתיישבות פוליטית להגשמת חזון ארץ ישראל כולה של עם ישראל.  

במוסף לחג של “ידיעות אחרונות” (10.9.09), העיתון הנקרא ביותר במדינה, יש סיכום של השנה מזוויות שונות, אבל אין כיבוש. אחרי פיטוריו של ב. מיכאל לא נשאר אפילו קול אחד לרפואה שיספר לנו על הכיבוש, שיביא את עמדת השמאל הרדיקאלי. נחום ברנע, עיתונאי הנחשב להוגן, אולי עם גוון שמאלי משהו, יחד עם שמעון שיפר, משוחחים עם שר הביטחון.  השאלות הנשכניות מיועדות רק למתחים האישיים שבין שר הביטחון לראש הממשלה, בשום אופן לא לשאלה האם מתחת לכל זה אולי יש גם כיבוש. להלן כמה דוגמאות לשאלות שהיו צריכות להישאל ולא נשאלו. בתגובה על דו”ח ועדת האו”ם בראשות השופט ריצ’ארד גולדסטון, טוען שר הביטחון שזהו דו”ח ההופך את הטרוריסטים לקורבנות הטרור, ונותן פרס לטרור. המראיינים מסתפקים בשאלה האם הדו”ח לא ימנע מישראל לצאת למבצעים בעתיד, מפחד אווירת נגד בינלאומית. אין שאלות לגבי האפשרות שצה”ל עשה משהו, לפחות משהו קטן, לא מוסרי, במבצע “עופרת יצוקה”. אין שאלה לגבי סיבות אפשריות לקונפליקט עם החמאס, כמו המצור הנמשך על עזה.  המראיינים מסתפקים בביקורת מרומזת לגבי קשיים לתפקוד צה”ל בעתיד בגלל לחץ בינלאומי (ולא מסיבות מוסריות, חלילה). ברק חוזר על גרסתו הידועה: “בשיחות קמפ דיויד נכשלנו בגלל ערפאת… “, המראיינים לא טורחים להזכיר לשר הביטחון שגם לו יש חלק בהכנסת המנטרה,  האמונה ההרסנית, שאין לנו עם מי לדבר (ולכן הסטאטוס קוו, והכיבוש צריכים להימשך).

במוסף אחר לשבת של “ידיעות אחרונות” (28.8.09), נותן נחום ברנע במה חופשית ל”מתיישבי השטחים” (או “מתנחלי יהודה ושומרון”, במקום אחר). כתבה אוהדת, שכולה בדיחות הדעת ושקיעה בנוסטלגיה. ברנע ברוח ההומור הטובה עליו, מעלה זיכרונות מתולדות ההתיישבות בשטחים, יחד עם פנחס וולרשטיין (תושב עופרה, בעבר ראש מועצת מטה בנימין, היום מנכ”ל מועצת ישע, מראשי המתנחלים).  איך המתיישבים יחד עם הממשלות ומפלגת העבודה יצרו (כמה יפה וכמה טוב שיצרו) את ההתיישבות בשטחים. ואיך למדו מהעבודה לעבוד בקריצה. לגיטימציה מלאה. “התיישבות”, “שטחים”, מעשה ההתיישבות החלוצי. המציאות של ההתיישבות בשטחי ארץ ישראל התנ”כית, המובטחת, מתקבלת על ידי ברנע כשוות ערך להתיישבות הציונית בארץ ישראל שמהעבר השני של הקו הירוק. אף מילה של ביקורת, והכיבוש לא קיים (ואפילו לא מילה על התיישבות בלתי חוקית על שטחי פלסטינים פרטיים, רק “ממי למדתם לעבוד בקריצה”. ואין עורך שיגיד לברנע: סליחה אבל זה לא מצחיק!).  המתנחלים סתם יושבים על האדמות, אולי על הירח, אף שאלה על תושבי הארץ האחרים.  מקריאת הכתבה הזו נדמה שהמיתוס הישן של “עם ללא ארץ לארץ ללא עם” עולה וקם לתחייה לנגד עינינו. 

אם נחזור שוב למוסף החג של “ידיעות אחרונות”, הדעה היחידה, בנושאים שלפנינו,  המופיעה בכל זאת באופן מפורש, היא דעתו של הימין בטורו של חנוך דאום. “זו הייתה שנה רעה למתנחלים, אשר הפכו שוב לצרת העולם. ….בלי שום סיבה הגיונית וסבירה, המתנחלים מוצגים שוב כמי שעומדים בין ישראל לשלום…זה כנראה גורלם המר, שאיש לא יזכור שהם בעצם לא הבעיה. … איש לא זוכר כי הכל, אבל באמת הכל, כבר הוצע לפלסטינים, יותר מפעם אחת אבל הם חששו”. אין שום בעיה עם פרסום דעות תחת טור אישי של דעות. אבל כשזהו הטור היחיד בעיתון הנפוץ ביותר במדינה, ואין בכל המוסף שום דעה שכנגד זהו כבר עניין אחר. אז מה יש לנו כאן: הבמה המרכזית של העיתון הנפוץ ביותר (ברנע ושיפר), מחדשת בפועל, את המיתוס של ארץ ללא עם, ומדברת על ההתיישבות ביהודה ושומרון כאילו לא מדובר בשטחים כבושים, כאילו אין כיבוש ואין סבל של הפלסטינים, העם היושב בארץ. לנוכח שתי הכתבות של ברנע וברנע ושיפר, קשה להשתחרר מהרושם שהכתבה והראיון הופכים בפועל לטור של הבעת עמדה. תוסיפו לזה את הטור היחיד המביא את העמדה של המתנחלים, ההופכים עצמם לקורבן, ויש לנו את מה שאמרנו בראשית: הגמוניה של הימין והכיבוש המושכח, ההופך למובן מאליו, למציאות שיש ואפשר לחיות עמה, אם רק נצליח לשכוח את העוול הנורא הכרוך בה. במישור הפוליטי הלא זו עמדת הימין: המו”מ נמשך, וצריך להמשך, למרות סירוב ישראל להקפיא את הבניה בהתנחלויות,  וכל זה לצורך השגת המטרה של שלום (או סטאטוס קוו) יחד עם כיבוש שקט ונסבל. 

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: