הלקח הלא-נכון
יש סיכוי לכך, שממשלת ישראל למדה את הלקח הנכון מהאירועים של השבוע האחרון. הדיבור על הסרה חלקית של המצור, ונכונות לחקירת פעולת צה”ל עם מימד בינלאומי- הם לקח שיש לבדוק את יישומו.
מי שעלולים ללמוד את השיעור הלא –נכון, הם דווקא אלה המחפשים דרך להיאבק בכיבוש ובתוצאותיו, במצור האכזרי על עזה ובהשלכותיו על סיכויי הפיוס באזור.
השיעור הלא –נכון הוא השיעור אותו הנחילו לנו אותם עשרות מבין נוסעי “המארמרה” שבחרו להתעמת עם חיילי הקומנדו הישראליים באלימות קשה. לכאורה ניתן ללמוד מפעולתם –השונה תכלית השינוי מפעולת רב רובם של המשתתפים האחרים במשט, ובכל ששת הספינות- שבאמצעות ההתנגדות האלימה, הם שידרגו את האפקטיביות של המחאה (שידרוג שעלה לתשעה מהם בחייהם והפך אחרים-מפגינים וחיילים- לנכים ולפצועים). ואכן, דמם השפוך, כמו מראות ההשפלה שספגו חיילי הקומנדו, הפכו את ההתנגשות לאקוטית בדעת הקהל, במרחב הקרוב אלינו, ובעולם כולו.
הנוסעים המיליטאנטים אילצו את ממשלת ישראל להתמודד עם בידוד ונידוי כלל עולמיים. הם העמידו על סדר היום, יותר מאי פעם, את הבלתי נסבלות של המצור על עזה.
האומנם הישגים אלה מצדיקים את זניחת המסורת, שהולכת ומתפשטת ברחבי הגדה הכבושה, מסורת של מאבק עממי ובלתי אלים?
אין אנו דנים כאן בזכות להתנגד בכח מול מי שפושט על אונייתך במים בינלאומיים. זכות כזו מוקנית גם לחקלאים שאדמותיהם נגזלות על ידי גדרות הפרדה, ולדיירים המנושלים מבתיהם, רק מפני שזהותם פלסטינית. ואף על פי כן, במהלך השנים האחרונות, נקבעו אמות מידה חדשות למאבק: אלפי פלסטינים, אליהם חברו מאות רבות של ישראלים, חוזרים ומקיימים עימותים ללא אלימות מול זרועות הביצוע של הכיבוש, בבילעין,בנעלין,בשייח גאראח ועוד.
הפעילים, שמאחוריהם שיתוף פעולה מרשים של הועדות העממיות הפלסטיניות וקבוצות שלום ישראליות, יצרו מציאות מתמשכת של התנגדות, שזוכה להישגים משמעותיים בדעת הקהל העולמית, ובמידה מסויימת – בחלקים של דעת הקהל הישראלית.
אגב, זו האחרונה –דעת הקהל הישראלית –עניינה את משתתפי המשט כקליפת השום.
מן הרגע הראשון, לא נעשה מאמץ של ממש לחדור עם מסרי המשט אל דעת הקהל הזו.
ח”כ חנין זועבי, בולטת בעניין זה לטובה, משום מאמצייה לחלוק את עמדותיה מן המשט בעברית דרך אתר החדשות “וואלה”.
לעומת זאת החמיצו נוסעי המשט הזדמנות לסדוק את דעת הקהל הישראלית ,כאשר דחו על הסף את הפנייה להעברת מסר לחוטפי שליט, פנייה של בני משפחת שליט.
יחד עם זה, חשוב לזכור: רוב רובם של משתתפי המשט בחרו לנהוג בהתנגדות פאסיבית, לא אלימה. כך הם רצו שהעולם יתפוס את מאבקם. ועמדו בכך.
בכך הם שמרו על אופיו של המאבק היחיד, ארוך הטווח, והמתיש אמנם, שיש לו סיכוי להחליש את המדיניות הדכאנית של ישראל ולייצר מולו פעולה אלטרנאטיבית.
למותר לנחש ,איך תיראנה ההתנגשויות הבאות- אם מישהו ממתנגדי הכבוש והמצור יבקש ללמוד את הלקח הלא- נכון מפרשת המשט. מה יקרה, אם דפוסי הפעולה של מגיני הסיפון של “המארמרה” יחזרו על עצמם בבילעין ובשייך גארח. זה יהיה קאמפיין שיטבע בדמם של המפגינים, כמו קמפיינים אחרים שבחרו באלימות מול כח החזק מהם פי כמה וכמה.
לא את דפוס ההתנגדות על “המארמרה” צריכים אנו לחקות. ובדאי שלא את דפוסי ההתנגדות המזוינת של הפלסטינים באינתיפאדה השנייה (ראו דברי אבו-מאזן בגנות הפעולה המזוינת של האינתיפאדה השנייה בראיון מן השבוע שעבר). מעבר לכל אלה, צריך להזכיר לכולנו: איננו פועלים במרחב הציבורי כשאהידים.זו לא תרבות המאבק המשותף של ערבים ויהודים ואנשי שלום מרחבי העולם.
בימים אלה ממשיכה חבורה יוצאת דופן של פלסטינים וישראלים להרחיב את קוי המתאר של המאבק העממי המשותף.
הם פועלים לא רק בשדות בילעין ובשכונת שייך ג’אראח, אלא גם במערכת של חוגי בית ומפגשים בלתי אמצעיים בתוך החברה הישראלית. למסר של המאבק הבלתי אלים יש סיכוי לגעת. ההתנגדות האלימה מבצרת את הישראלים סביב הנהגתם הטובעת בים.


