המחאה שאחרי המחאה

המחאה! כך רובנו זוכרים אותה. ללא שם תואר, לפעמים “המחאה החברתית”. כאילו לא היו מחאות אחרות מעולם. זו כמובן טעות, שמקורה אינו נובע מעצם הנוחות להתייחס לארוע מסוים באופן מקוצר. המחאה, כך אנו מבקשים לזכור אותה, אינה כמו “מחאת הפנתרים השחורים” או “מחאת ואדי סליב”, או “ארועי אוקטובר 2000” שהיו מזוהות עם קבוצות פרטיקולריות. זוהי “המחאה של כולם”, של “העם”. ייחודה, כך רבים אוהבים לזכור אותה, בהיותה “לא-פוליטית” ובכך שהיא הוציאה את כל שדרות העם לרחובות לשאוג יחד “העם דורש צדק חברתי”. לזה גם מוקדש הגעגוע.

ההפגנה השבועית המתקיימת מזה 45 שבועות (בזמן כתיבת הדברים) מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה מעוררת את הגעגוע הזה, למאבק שהוא, כך למשל יאיר אסולין בהארץ (24.8.2017), “ההכרזה והזעקה של הישראלי, בן הזמן הזה, שהוא לא מוכן יותר לעצום עיניים, שהוא רוצה לראות, לשמוע, לדבר. זה כל הסיפור. וכמובן זה לא קשור לימין או שמאל, כמובן זה לא קשור ל’פוליטיקה’ במובן המיידי שלה.” לא במקרה בחרו עורכי האונליין של הארץ להדגיש את הדברים הללו.

הסנטימנט הזה נשמע גם במאבקים אחרים, למשל המאבק המזרחי בצורתו הנוכחית, החוזר ומזכיר שהימין כמו השמאל אשמים במצב הנוכחי, ולכן על המאבק להיות “לא קשור לימין או לשמאל”, אלא רק לאמת אובייקטיבית לכאורה של אפליה ודיכוי, כפי שהמחאה בפתח תקווה עניינה השחיתות, כעובדה אובייקטיבית. בעיניו של אסולין, זוהי “מחאה בעד”, מחאה של “הישראלי” שהוא “אנחנו” ושכל מה שהוא מבקש, ומן הנכון שיבקש, זה “להקים חברה ראויה, המבוססת על ערכים של שוויון, שלום וחירות.” איך זעק פעם אריאל שרון בשביעיות: “מי בעד חיסול הטרור?”. נו, מי נגד שוויון, שלום וחירות?

המחאה של 2011 קמה מבין חורבות הסדר הפוליטי הניאו-ליברלי, שדחק את הפוליטיקה לטובת הצרכנות והשוק. העיתונאי האקטיביסט הבריטי ג’ורג’ מונביו (George Monbiot) מזכיר לנו שמה שמניע את הפוליטיקה אינם פוליטיקאים או מפלגות, אלא הסיפור הפוליטי. לאחר מלחמת העולם השנייה וקריסת השוק החופשי הקפיטליסטי שקדמה לה, שמרנים ודמוקרטים לקחו חלק בסיפור הפוליטי הקיינסיאני שיצר את מדינת הרווחה, וכונן את האזרח נושא הזכויות על בסיס עקרון האזרחות החברתית. בסיפור הזה, המדינה שינתה פניה ומכוח הרסני המייצר מלחמות ועומד אדיש מול “השוק החופשי”, היא הייתה לגורם אקטיבי בהבטחת רווחתם של האזרחים.

בשנות ה-70 נולד סיפור חדש, ניאו-ליברלי. האטת הצמיחה והמשברים הכלכליים היו בבחינת הזדמנות לחסידי “כוחות השוק” לדחוק הצידה את רעיון הערבות ההדדית, ולדחוף את המדינה לצד ההון. האזרחות החברתית, שעד כה הציבה את היגיון האזרחות כתנאי לכלכלה, הלכה ונשחקה. כעת, עם עלייתו של האזרח-הצרכן, התהפכו היוצרות והיגיון השוק השתלט על הגיון האזרחות. בתגובה, מודעת או לא, הייתה הפוליטיקה בעיני האזרחים לחלק מהבעיה, ולא הפתרון למצבם ההולך ומידרדר. מחאת 2011 כאמור קראה תיגר על תהליכים אלה ועוררה בקרב רבים את התשוקה לפוליטיקה ואת האמונה במאבק אזרחי.

מה שקרה בין שתי התקופות שמחלקות לשניים את שבעת העשורים האחרונים, לפי מונביו, זה אבדן היכולת החברתית לאלטרואיזם ושותפות הדדית. המחאה שפרצה ב-2011 העידה לרגע כי האובדן לא היה טוטאלי. אך כשתם הקיץ ואיתו מה שכונה בצדק או בלעג “הקרנבל”, השדרה המרכזית של המחאה שבה, כך נראה, לדפוס המוכר, שבו מאבקו של האחד מחייב את שלילת צדקת מאבקו של האחר. המנצח הגדול היה יאיר לפיד שנשא את דגל “הישראליות” וסחף אחריו מאות אלפי מצביעים.

אך מאותה המחאה צמחה עוד תופעה, אותה אני מכנה “המחאה שלאחר המחאה”. זוהי לא פעולה אחת אלא מכלול של פעולות מחאה, הפגנות, פעולה ישירה, סינגור ושתדלנות פוליטית, וכמובן אקטיביזם במרחב הוירטואלי של הרשתות החברתיות. מה שמאפיין את האקטיביזם האזרחי הזה שהוא אינו מופיע כתנועה חברתית, כאלה המוכרות לנו מהעבר, והוא אינו נושא אידיאולוגיה גדולה. מדובר לרוב בקבוצות פעולה קטנות, שהארגון שלהן אינו בהכרח קבוע, והן אינן מבוססות על חברוּת רחבה אלא על גרעין קטן, נזיל גם הוא, של פעילות (כן, את רובן מובילות נשים צעירות). הפעולות הן לרוב פעולות אד-הוק, מכוונות מטרה נקודתית, וחלקן יכולות לסחוף אחריהן רבים, תלוי באופי הנושא והפעולה. בין קבוצות אלה בולטות קבוצת הלא-נחמדות/לא-נחמדים, חיראק הפלסטינית, חדר מצב, באים לבנקאים ועוד. אקטיביזם זה קורא תגר על הפוליטיקה הישנה ובעיקר על הדומיננטיות של ערוצי הפעולה הפוליטיים המקובלים, כמו מפלגות פוליטיות, תקשורת ממוסדת, תנועות חברתיות ואפילו ארגוני חברה אזרחית. בו זמנית, הם לא יהססו להשתמש בערוצים אלה כל עוד הפעילים שומרים על מידת האוטונומיה שהם מבקשים לעצמם וכל עוד המטרה של צדק חברתי מכתיבה את פעולתם.

פעולות אלה אינן חסרות השפעה. אם ניקח לדוגמא את מאבק הדיור הציבורי נוכל להבין כיצד השתנו צורתה ואופייה של המחאה ומהו הדפוס של האקטיביזם האזרחי העכשווי. תחילתו של המאבק העכשווי (כמובן, מאבקי דיור מלווים אותנו מימים ימימה) קצת לפני מחאת האהלים, כאשר פעילות ופעילים הקימו את “צוות דיור ציבורי”. אחד העקרונות המלווים את המאבק הוא היותו מאבק של הנזקקות והנזקקים לדיור, ולא של אקטיביסטים שהם לרוב בנות ובני המעמד הבינוני, השבע. כך קם מאבקן של “הנאבקות”, נשים – רבות מהן חד-הוריות – שנפגעו מנסיגת מדינת הרווחה ומהמדיניות האנטי-חברתית שביקשה והצליחה להקטין את מלאי הדירות בבעלות המדינה במקביל להעמק העוני של אמהות חד-הוריות ומשפחות עובדות עניות. למאבק זה נאספו נשים שקמו מתוך המצוקה והצורך האישי והחליטו להיאבק על זכותן לדיור ראוי. הן גילו האחת את השניה דרך צוות דיור ציבורי או פשוט בפייסבוק והחלו לחקור את הנושא ולארגן את עצמן לפעולות. אחת הפעולות הראשונות הבולטות הייתה המאבק נגד מכירת החיסול של דירות עמידר תחת הנהגתו של שר השיכון מהאיחוד הלאומי/הבית היהודי אורי אריאל. בסדרת פעולות שכללו פיצוץ אסיפות בחירות של הבית היהודי הן מנעו את המכירה של כ-500 דירות והעברתן לידי עמותות כאלה ואחרות המקורבות יותר או פחות לשלטון או למפלגה. פעולות אלה – ועוד מכלול פעולות של סינגור ותמיכה במשפחות העומדות בפני פינוי או הנזקקות לדיור ציבורי, שתדלנות מול חברות כנסת ושרים, קיום של שיח עירני בתקשורת האלטרנטיבית ברשתות החברתיות, אך גם חדירה לתקשורת המיינסטרים – הביאו לכך שלאחר בחירות 2015 סוגיית הדיור הציבור בולטת בסדר היום של משרד השיכון. אין להסיק מכאן שהבעיה נפתרה. אולם, בזכות הנאבקות ניכר שנבחרי ציבור (מסוימים כמובן) הפכו מחויבים לסדר היום הזה.

המחאה שלאחר המחאה, המתנהלת ברשתות החברתיות ובשטח, מלמדת על המשבר הגדול של הפוליטיקה במדינות דמוקרטיות קפיטליסטיות בראשית המאה ה-21. משבר הייצוג מאיים על הסדר החברתי מכיוון שמשמעותו היא לא רק אבדן כוח המיקוח של אזרחים מול השלטון, ולא רק מחויבותו של השלטון לאחוזון העליון, ולא ליתר 99 אחוזים. זהו משבר שניכר באופן שבו השלטון מכביד את ידו על האזרחים ומצמצם את המרחב הדמוקרטי והאזרחי שהלך והתרחב מאז 1945 ועד שלהי המאה ה-20. אם נחזור למחאה השבועית בפתח תקווה, נראה כיצד חופש הביטוי מאבד את מעמדו כערך דמוקרטי מרכזי בסדר הפוליטי העכשווי. בהערת ביניים, חשוב לשים לב שתהליכים אלה אינם ייחודיים לישראל ומתקיימים גם במדינות אחרות.

כיצד כל זה מתקשר לסיפור הפוליטי עליו מדבר מונביו? המאבק על הדיור הציבורי, כמו המאבק בגבעת עמל או באל-עראקיב ובאום אל חיראן הם מאבקים על אדמה בשני מובנים. האחד, הפיזי והמיידי. מאבק להקים בית ולחיות תחת קורת גג ראויה לפי רצונם של האזרחים והאזרחיות. במובן האחר, האדמה או הבית הם סמל לשייכות, לרצון להיות חלק ולהרגיש ראויים ונשמעים. זוהי הפוליטיקה העולה מהמאבקים הרדיקליים שרוחשים כיום. זוהי פוליטיקה של שייכות שקוראת תגר על האופנים שבהם הסיפור הניאו-ליברלי הותיר את הרבים מנותקים מהסיפור הפוליטי. אך למאבקים הללו יש גם נקודת תורפה חמורה. אין להם סיפור פוליטי חדש. מה שיש זה סיפורים קצרים, שברי סיפורים המתקיימים לרוב האחד כשלילה של האחר. זהו לא רומן רחב יריעה המכיל את כל השונים יחד תחת קורת גג אחת. המחאה של 2011 עדיין לא כתבה את הסיפור הפוליטי שלה.

המאמר פורסם בגיליון אסכולה מספר 1 של האוניברסיטה הפתוחה