הערבים בישראל לא יהיו עלה תאנה

לא מספיק נכתב על התנהגות הפלסטינים אזרחי המדינה בזמן מלחמת רצח העם בעזה. לא נכתב מספיק על הרדיפה הפוליטית שעברו על ידי מכרים יהודים ומוסדות המדינה או על ההתעלמות וההתכחשות הרווחת של רוב החברה הישראלית לאירועים בעזה. אמנם, ביחס לגודל האסון בעזה והשתוללות ישראל והמתנחלים בגדה המערבית, מדובר בפגיעה מינורית, אך המרחב הפוליטי המצומצם ממילא של הפלסטינים אזרחי ישראל הצטמצם בצורה משמעותית.

בהיעדר מוסדות עצמאיים ולאור ההישענות הנרחבת על מוסדות המדינה, אין שיח פוליטי ביקורתי שמביא לידי ביטוי את הרגשות האותנטיים של החברה הפלסטינית בישראל. להפך, כל פעילות או ביטוי פוליטיים, אם מתקיימים, נתלים באופטימיות תלושה מהמציאות. למשל, כשאינטלקטואלים או נבחרי ציבורי מבקשים לתאר את גודל האסון בעזה, הם תולים את הפתרון למצב בשותפות ערבית יהודית. ראשית, קשה להבין אנשים שמנסים לשדר אופטימיות בזמן שילדים ותינוקות בני פחות משבוע מורעבים בזמן שאתם קוראים מילים אלה.

הסטייה הלאומית מתקיימת כל הזמן בשני מסלולים: מצד אחד, אי הרצון להכיר במה שהעולם מבין, על מוסדותיו הבינלאומיים, בסרטונים של תינוקות מתים מהפגזות ומתת תזונה, ומצד שני סרטונים של חיילי צה״ל מבצעים פשעי מלחמה ומצלמים את עצמם בטיקטוק צוחקים. הניסיון הערבי לייצר אווירה אופטימית של עתיד משותף כמוה כתמיכה בצד שמרעיב ומשפיל, כשבקרב החברה היהודית יש הסכמה כמעט גורפת לכל מה שנעשה בעזה. במפגשים המעטים שמתכנסים לדון באפשרות של עתיד משותף אין ולו זרם פוליטי יהודי אחד שמתנגד למלחמה, גם כמעט חצי שנה אחרי, וכל ארגון או תנועה בינלאומית מואשמים באנטישמיות אם ידרשו הפסקת אש.

מכאן, כדאי לשאול מהי המשמעות של הזדהות כפלסטינים עבור פוליטיקאים ופעילים ערבים בימים אלה? האם אנחנו פלסטינים ברמה התרבותית וההיסטורית, ללא קשר לעתיד פוליטי, או עם עתיד פוליטי פלסטיני משותף? האם אנחנו צריכים להתנגד לנעשה בעזה מתוך המסגור הפוליטי בישראל כמעין זרם פוליטי ישראלי שמתנגד או האם אנחנו מתנגדים לנעשה בעזה מתוך מסגור פוליטי פלסטיני במובן של הכרה בכך שעתידנו הפוליטי והקיומי שזור בעתידו של העם הפלסטיני במובן האנושי והאפיסטמי הבסיסי ביותר. כלומר, האם בעקבות הטבח בעזה והסלידה הבינלאומית מישראל הפלסטינים בישראל יהפכו לעלה תאנה שילבין את ישראל תחת מצג השווא שישנה ״שותפות ערבית יהודית״ בתמורה לאזרחות סוג ד׳ או האם יהיו מספיק כנים ואמיצים ויתארו את הפרויקט הציוני כפרויקט המבוסס על עליונות יהודית שפועל לנשל ולטהר את האוכלוסייה הילידית מהנהר ועד הים?

שאלת ההזדהות מעמידה את הפוליטיקאים והתנועות הפוליטיות במקום לא נוח, והסיבה לכך היא שמצד אחד הם מכירים בכך שמרבית הציבור הפלסטיני בישראל אכן רואה את עצמו פלסטיני וחלק מהעם הפלסטיני וכל תנועה שניסתה לייצר פוליטיקה ערבית ללא סוגייה זו נכשלה, ומצד שני הם מבינים שלהיות חלק מפוליטיקה פלסטינית רחבה או מנוגדת לאידיאולוגיה שלהם (במיוחד אלו שתמכו בהקמת מדינה ליהודית עוד לפני 48), מסכנת ומחלישה את הפעילות הפוליטית שלהם בישראל.

התשובה כרגע היא שאין תשובה. האפשרות היחידה היא להמשיך להתעלם מאותה דילמה ולהמשיך לעסוק בפוליטיקה ישנה, ניסיון עלוב שבא לדחוף לפוליטיקה של שותפות ערבית-יהודית שמבקשת לסלוח ליהודים שבמקרה הטוב בוחרים לשתוק לגודל האסון בעזה ולנוכח הזוועות שקרו בחודשים האחרונים, תוך כדי שהמצב רק מחמיר, ובמקרה הרע מצדיקים את רצח העם ולוקחים חלק בהסברה היהודית ברחבי העולם. אפשר רק להמשיך לשתוק, לנוכח העובדה שמי שמבצעים את אותו רצח העם הם ברובם אנשים שחיים סביבנו, ולנוכח ההכרה במציאות הפוליטית הנוכחית. מה אפשר כבר להגיד כשמבינים המדינה והחברה היהודית יהיו מוכנים לעשות בנו בדיוק מה שנעשה בעזתים תחת התנאים הנכונים ותמיכה בינלאומית כזו שמתירה שריפת ילדים והרעבתם.

עם זאת, ולמרות שאנחנו במציאות של חזרה לגבולות הגזרה של המשטר הצבאי, ואכן יש מוגבלות וצמצום המרחב הפוליטי, עדיין נותרו בידנו שתי תכונות שטבועות בנו כבני אדם: מצפון וכבוד עצמי. צריך רק לבקר בכפרים והיישובים הערבים ולראות כיצד השנה חווינו את חג המולד ללא קישוטים ברחובות או אירועים חגיגיים  וכעט חווים את רמדאן באופן שונה, ללא קישוטים ואירועים וללא צילומי אוכל ברשתות החברתיות. המצפון שלנו עובד, גם בלי התארגנות פוליטית, ובזמן שבעזה מורעבים אנחנו יודעים שהמינימום שנוכל לעשות זה להצטנע. ביטוי נוסף לכך היא בחירתם של יותר ויותר אנשים לצום ברמדאן מצד אחד כדי להזדהות עם כאבם של המורעבים בעזה (אחת מהסיבות העיקריות והדתיות לצום היא הזדהות עם חסרי המזל והמורעבים), מצד שני זהו ניסיון לכפר על תחושת האשמה שאנחנו לא עושים מספיק כדי להפסיק את הטבח בעזה.

שנית, ולא פחות חשוב, הכבוד העצמי שלנו כבני אדם. הפלסטינים אזרחי המדינה, גם אם אין להם תודעה פוליטית וטרמינולוגיה פלסטינית בהתנהלות היום יומית שלהם, מפגינים כבוד עצמי, מתוך ההבנה שהמציאות השתנתה וכמוה סדרי העולם ואורחות החיים עם היהודים. הכוח של המחאה הוא בהגעתה מלמטה. ערבים בוחרים לצרוך בעסקים של ערבים ומנתקים יחסים עם חברים יהודים שבוחרים להצדיק רצח עם. גם אם עברנו השפלות קשות ובחרנו לשתוק, השתיקה מגיעה מתוך הבנת המציאות שהמדינה המגובה בלגיטימציה ציבורית רחבה לא תבחל באמצעי ענישה כנגד כל פלסטיני אם יביע בפומבי את עמדתו הכנה. אך גם השתיקה מסמלת כבוד עצמי. אנו מחליטים שלא נרצה לשחק את המשחק הפוליטי יותר ולמרות איומי הממסד הישראלי, מגיעים למסגד אל אקצא כמה שיותר כאקט דתי ופוליטי, מתוך מצפון, אמונה וכבוד עצמי פוליטי.

הפלסטינים אזרחי ישראל בראש ובראשונה שבורים, ולא רואים מקום לשום אופטימיות או עתיד משותף, ואף מסתכלים על מי שמנסה לקדם זאת כמנותקים מהמציאות. השאלה המהותית כרגע היא כיצד כל זה יתבטא ברמה הפוליטית. אם נבחן את העבר הפוליטי ביחסי המדינה והציבור הפלסטיני, ניווכח שאחרי אירועים משמעותיים (יום האדמה, אינתיפאדה ראשונה ושנייה) לקח קצת זמן, אבל הציבור הפלסטיני נטה לפנות יותר ויותר לזהות ולהתארגנויות הלאומיות (תנועת האדמה, הרשימה המתקדמת לשלום؛ בל״ד, התנועה האסלאמית), והחליש את אותם זרמי שותפות ערבים-יהודים. ייקח קצת זמן ואנשים יפעלו מתוך ההבנה ששיח השותפות הונה אותנו, ושזוהי שפה פוליטית ישנה ובלתי רלוונטית למציאות הישראלית.