הציוני שבזנד

בעקבות פרסום ספרו האחרון של פרופסור שלמה זנד, שוב עלה במדור הדעות של הארץ דיון בענייני הציונות, אופיה של המדינה היהודית ויחסיה עם התפוצות (לפי סדר הפרסום – עופר אדרת, אסף ליבוביץ, קרלו שטרנגר, שלמה זנד,דימיטרי שוסקי, שוב שלמה זנד, צביה גרינפלד). שני המחנות בוויכוח מתבצרים בעמדות הבאות: האחד מתעקש כי מדינת ישראל תישאר בהגדרתה מדינתם של היהודים כולם והשני דורש שהמדינה תהיה של אזרחיה בלבד, יהודים ולא-יהודים. גם אם המשתתפים בדיון יכולים להיחשב כשייכים לאותו צד פוליטי בחלוקת הימין\שמאל הישראלית, נדמה כי ברור שהראשון הינו ציוני והשני פוסט או אפילו אנטי-ציוני. יש נקודה עליה המחנות בדיון מוכנים להסכים: מהותה של הציונות היא הקמתה ושימורה של מדינה השייכת לעם היהודי כולו ורק לו. מי שסבור שהמדינה שייכת רק לאזרחיה כולם, איננו ציוני.

לעומת זאת, ניתן לטעון כי תפיסתו של הויכוח בין זנד ומבקריו ככזה המתנהל בין ציונים ללא-ציונים משמעותו אימוץ הבנה אנכרוניסטית או א-היסטורית של הציונות. הבנה שכזו מתעלמת מהעובדה שהציונות במהלך השנים הושפעה מתפיסות עולם שונות, ייצגה סדרי יום שונים וחייבה מדיניות פוליטית משתנה. לעומת זאת כיום, גם אינטלקטואלים הרואים עצמם כציונים וגם כאלו הרואים עצמם אנטי-ציונים, נוטים לייחס לציונות מאפיינים מהותניים בדומה לאופן שבו מדענים מיחסים תכונות ליסודות טבע או תרכובות כימיות. לעומת זאת, בפועל, הציונות הייתה ועודנה אידיאולוגיה מגוונת (אם כי היום פחות) אשר מאז ומעולם לא ניתן היה להפרידה מההקשרים ההיסטוריים של סוף המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-21. ישנם כיום כמה חוקרים (נועם פיאנקו, דימטרי שומסקי, דייויד מאיירס ואחרים) אשר הוכיחו כי מה שנראה לנו כחלק מהליבה של הציונות, קיומה של 'מדינה יהודית' (חזון נתון לפרשנות משתנה לכשעצמו), היה למעשה רק אלטרנטיבה אחת מכמה וככזו גם לא תמיד האלטרנטיבה השלטת בתנועה הציונית.

כיצד, אם כן, ניתן לנתח את הציונות מבלי לטפול עליה מאפיינים מהותניים וא-היסטורים? אם נבחן את הציונות כפי שהתהוותה לאורך השנים ולא מבעד להבנה הרווחת את הציונות כיום, נראה כי בכל גרסה וגרסה מוקדמת של הציונות ישנו לכל הפחות מרכיב של העתקת מיקומם של בני אדם ממקום אחד למקום אחר – מעבר של יהודים מאירופה (ולאחר מכן ממדינות האסלאם) לארץ ישראל. מעבר זה איננו יכול להיחשב כקולוניאליזם היות שהמתיישבים לא ראו את עצמם כמייצגי ארצות מוצאם (להיפך, לרוב ברחו מהן מחשש לחייהם). מעבר זה גם אינו יכול להיחשב כהגירה היות שהמתיישב היהודי ראה את עצמו בצורה כזו או אחרת כמי שמתכוון ליצור ריבונות חדשה ולא כמי שמבקש להצטרף לחברה הנוכחית של הארץ. בין המתיישבים לבין הקמת הבית הלאומי או המדינה עמדה האוכלוסייה הילידית בארץ ישראל. את הציונות כתנועת התיישבות ריבונית אשר שאיפותיה עמדו בניגוד לרצונה של האוכלוסייה הילידית ניתן אם כן להשוות לתנועות היסטוריות אשר בקהילה האקדמית העולמית מסווגות כתנועות של קולוניאליזם–התיישבותי (settler colonialism). נניח לרגע את ההשלכות המוסריות של פרויקטים אלו ונתמקד באופנים בהם פרויקטים כאלה שיחקו תפקיד בהיסטוריה של צפון אמריקה, אוסטרלאסיה ומקומות אחרים.

ההגדרה הבסיסית ביותר של קולוניאליזם-התיישבותי היא העברתה של אוכלוסייה מתיישבת ריבונית לתוך טריטוריה ובמקביל ריקונה של אותה טריטוריה מיושביה המקוריים. כך עשו המתיישבים שהגיעו לארה"ב, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד וכן לארץ ישראל. על כן ניתן להבין את הציונות המוקדמת כמקרה של קולוניאליזם-התיישבותי (להבדיל מקולוניאליזם) בעל מאפיינים ייחודיים. טענה זו איננה חדשנית במיוחד וחתומים עליה חוקרים בעלי שם כגון ברוך קימרלינג, גרשון שפיר, גבריאל פיטרברג ולאחרונה לורנזו ורצ'יני (Veracini) האוסטרלי. יש לציין שעצם העובדה שהציונות ניתנת להשוואה עם תנועות אחרות של קולוניאליזם-התיישבותי אין משמעותה שהיא זהה להן.

מאפיין חשוב הנמצא בכל היסטוריה של קולוניאליזם-התיישבותי הוא קיומן והחלשותן ההדרגתית של זיקות תרבותיות ופוליטיות בין הישות המתיישבת לבין אוכלוסיות המקור. כמו בציונות, אשר לא היתה יכולה להתקיים ללא תמיכת התפוצות, כך גם כל תנועה קולוניאליזם-התיישבותי אחרת שימרה זיקות לאומיות עם תושבים מהחוץ, וזאת גם לאחר ביסוס עצמאותה במדינה ריבונית. לדוגמא, עד לעשורים הראשונים של המאה ה-20, ברוב המדינות בארה"ב התקיימו חוקים אשר הקנו זכויות הצבעה ללא-אזרחים וכן העניקו למהגרים מרקע אתני מסוים גישה לאדמות ילידים. האוסטרלים לא היו מובחנים באופן רשמי מנתינים אחרים של הממלכה המאוחדת עד שנת 1949 וישנם עד היום ניו-זילנדים אשר מקוננים על התרופפות הקשרים הריבוניים עמה. עם זאת, בשלב זה או אחר ובדרגות קושי שונות, כל חברות המתיישבים המשגשגות התנתקו מהקשרים החיצוניים שאפשרו את לידתן. ברבות השנים, מדינות אלה הפכו למה שנהוג לכנות חברות הגירה, אך מהגריהן כעת מגיעים מכל קצוות העולם והם נחשבים כמצטרפים חדשים, לא כמי שהאזרחות טבועה בהם באופן טבעי. בנוסף, בשלב זה או אחר, אותן מדינות, אשר נוצרו על גבו של הקיום הילידי, גם העניקו לילידים שנותרו אזרחות מלאה ואף שילבו את תרבותם, סמליהם ותחושת שורשיותם בזהות הלאומית של האוכלוסיה המתיישבת. לטוב ולרע, מעשי הזוועה של המתיישבים נותרו ברובם בעבר. ניתוק הזיקות עם החוץ ויצירתם של משטרים דמוקרטיים המשלבים את הילידים, לא היווה את סיומו של פרויקט הקולוניאליזם-ההתיישבותי אלא את התבססותו ומיצויו במדינה ריבונית משגשגת.

אל מול הפרויקטים הללו, ניתן להציב כמה מקרים של התיישבות אירופאית בארץ לא-אירופאית אשר בו בזמן לא העלימה באופן משמעותי את האוכלוסייה הילידית וגם שאפה לשמור על השייכות הלאומית לאוכלוסיות חוץ. מקרים אלו ניתן לכנות קולוניאליזם–עם–התיישבות (להבדיל מקולוניאליזם-התיישבותי). הדוגמאות הקלאסיות הן אלג'יריה וקניה בהן ניצלו המתיישבים את כוח העבודה של הילידים (ולכן לא שאפו להיעלמותם) וכן דרשו כי הריבונות על הארץ תישמר בידיהם ובידי אחיהם שבצרפת ובבריטניה. מקרים אלו נגמרו בחיסול ההתיישבות והגליית המתיישבים למדינות המקור, גם אלו שנולדו בארץ ההתיישבות ומעולם לא ראו את פריס או לונדון.

כדי להגדיר את הציונות באופן היסטורי ניתן לומר שהיא תנועה פוליטית הנעה בין שני סוגי ההתיישבות שתוארו למעלה. החל מסוף המאה ה-19 דרך 1948 והעשורים הראשונים לעצמאותה של ישראל, נראה כי המודל הראשון (הקולוניאליזם-ההתיישבותי) הוא הדומיננטי בציונות. מאות אלפים של יהודים עברו או הועברו לארץ ישראל ומאות אלפי לא-יהודים הועברו ממנה. גם בתחום שילובם האזרחי של הילידים הערבים אשר נותרו לאחר הנכבה נרשמו הישגים, ביניהם: אזרוחם הפורמלי ופירוקו ההדרגתי של הממשל הצבאי אשר המדינה הטילה עליהם בשנת 1948. ואז הגיעה שנת 1967 ולפתע ניצבו הציונים בפני טריטוריה גדולה יותר אך גם אוכלוסיה ילידית גדולה הרבה יותר. גם אם האינסטינקטים הקולוניאליים-התיישבותיים של הציונים רצו בריקון השטחים מהתושבים הילידים הרי שהנסיבות הבינלאומיות לא אפשרו זאת (וטוב שכך). בנוסף, הטמעתם של תושבי השטחים כאזרחים ישראלים גם היא לא נשקלה ברצינות. תחילה הוחלט שלא להחליט ואז קמו מי שהחליטו שהשטחים אומנם יהפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ותושביהם ישולבו בכלכלתה, אך לא כאזרחים. כך, לצד הזנחת הצד האלים ביותר (רצח עם ו\או טיהור אתני) של הקולוניאליזם-ההתיישבותי, זנחו הציונים בהדרגה גם את הצד הליבראלי שלו וייצרו משטר מבוסס יותר ויותר על עליונות יהודית ותמיכתם של היהודים בתפוצות (במיוחד ארה"ב). כ-45 שנה מאוחר יותר, חוק השבות נותר על כנו והתבסס, ויש כיום יותר סובלנות להתערבות יהדות התפוצות בפוליטיקה הישראלית וציפייה שהשדולות היהודיות יתמכו בישראל פוליטית וכלכלית. חוק מדינת הלאום שבקרוב יחוקק יהווה התקדמות נוספת של מגמה זו. כך, ישראל עברה מ-1967 ואילך מקולוניאליזם-התיישבותי יותר ויותר לכיוון של קולוניאליזם-עם-התיישבות. כיום, אפשר לומר שישראל מכילה את שני סוגי המשטרים, עם תנועה מן הראשון לכיוון השני.

התעקשותו של זנד על קיומו של עם ישראלי והדופי שהוא מטיל בתוקפו של העם היהודי תואמים את השקפת עולמם של מתיישבים אחרים שביקשו לכונן קהילה נפרדת מזו שבשמה החל המפעל ההתיישבותי. קשה היום לסווג עמדה שכזו כציונית אך ניתן לומר שהיא תולדה טבעית של מגמה מרכזית בציונות. מגמה זאת ראתה בהגשמתה המלאה של הציונות את יצירתה של מדינה ריבונית, נאורה, בה המתיישב היהודי והיליד הערבי בונים ביחד את ארצם. אלו המתעקשים שהריבונות של מדינת ישראל תוגדר כיהודית ולא כישראלית (וכאן אין הרבה הבדל בין נפתלי בנט וא.ב.יהושע) אולי רואים עצמם כממשיכי דרכה של הציונות בה' הידיעה, אך למעשה הם רק ממשיכיה של מגמה ציונית אחת שלא חייבה מדינה ריבונית, כמו גם של מגמה חופפת שראתה בהתיישבותם של יהודים בארץ ישראל כלי לזקיפת קומתם של היהודים בתפוצות.

שלושים שנה אחרי שבנדיקט אנדרסון, ארנסט גלנר ואריק הובסבאום הציתו את הפולמוס האקדמי אודות הלאומיות, הוויכוח על מי תקף יותר, הלאום היהודי או הלאום הישראלי, נראה מעט מיותר. צודק זנד כאשר הוא מזהה את הלאומיות כתופעה הקשורה לריבונות, לטריטוריה מוגדרת, לשפה ולתרבות משותפת. יחד עם זאת, צודקים מבקריו של זנד כאשר הם מזהים את הזיקה בין יהודי העולם כלאומית. אם הלאום הוא אכן 'קהילה מדומיינת' אזי ניתן לדמיינו כחורג מגבולות הריבונות שאותה הוא דורש לעצמו, כדובר שפות שונות, וכמייצר תרבויות מגוונות. הציונות ההיסטורית חוללה, ובו בעת כוּננה על ידי שתי קהילות לאומיות מובחנות אך שלובות זו בזו – הארצישראלית (לימים הישראלית) והיהודית.

בדיון על אופייה של מדינת ישראל ניתן לומר כי שני הצדדים הם ממשיכי הציונות, אך לא מי יותר ומי פחות נאמן לדרך המקורית. יחד עם זאת, ניתן בזהירות לקבוע מי משני הצדדים הוא בעל ראייה אסטרטגית בהירה יותר. באופן כללי, מאז שנת 1967, ישראל היא פחות ופחות דמוקרטית (כלומר פחות מדינת אזרחיה) ויותר ויותר יהודית. לצד זה, מאז הנצחון המוחץ של 1967, זכות קיומה של ישראל נהפכה בעולם לפחות מובנת מאליה ולעניין שנוי במחלוקת. למעשה, הציונות נעשתה דומה יותר ויותר לתנועות המתיישבים באלג'יריה ובקניה מאשר לאלו שהקימו את ארה"ב וניו-זילנד. אנשים כמו שלמה זנד וכן מירון בנבנשתי, הבינו שהדיון על מדינה אחת או שתיים או שמונה הוא דיון סרק. התמתנות הסכסוך חייבת לעבור דרך הכרעתם של היהודים בישראל להפסיק להיות חיל חלוץ של ישות חיצונית והתמקדותם ביצירת חיים משותפים בינם לבין הפלסטינים. לא ניתן ולא צריך להשליך לפח את כל הזיקות התרבותיות בין יהודים וכן אין לדרוש מהפלסטינים שיוותרו על זיקותיהם התרבותיות עם עמי האזור. יחד עם זאת, רק עם הפלסטינים, ולא עם יהדות התפוצות, צריך למצוא מצע פוליטי משותף לפיו תושביה הנוכחיים של הארץ ירצו להמשיך לחיות בה. אם נמשיך להתעקש על מדינה וארץ עבור מי שאינם מוכנים להתיישב בהן דרך קבע, עלינו לקוות לפחות שאלו האחרונים יסכימו בבוא היום לקלוט אותנו כפי שנקלטו המתיישבים הצרפתים והבריטים “בארץ מוצאם”.

 ארנון דגני הוא דוקטוראנט להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA)