חדשות מכור ההיתוך: על סרטו של תומר היימן "שחור על לבן"
סרטו החדש של תומר היימן, “שחור על לבן”, המתעד את נסיעתם של חברי “הפרוייקט של עידן רייכל” להופעה באדיס אבבה, יוקרן מחר (יום חמישי) בערוץ 2. כדרכו, שוב מצליח היימן “לצרור מאוויים במשלים נעצבים”, כשורתו היפה של יעקב שטיינברג, ולחשוף ברגישות, תוך נוכחות צנועה וכמעט בלתי מורגשת, בני אדם, רגעים, ומצבי רוח המעלים כמעט במרומז שאלות סבוכות וחתרניות של תרבות וזהות.
הוא גם מצליח לשרטט בעדינות את דמותו של רייכל – יוצר מוכשר, קר, ומניפולטיבי – כרחוקה מאוד מדימויו הציבורי. למעשה, כשצפיתי בסרט בהקרנה בסינמטק תל אביב, חשבתי לעצמי שאם הייתי עידן רייכל (שישב בקהל זחוח כחתן בחופתו), הייתי מחפש דלת צדדית ויוצא ממנה בשקט בשקט.
אבל רייכל ואני ראינו, כנראה, סרטים שונים. בתום הסרט של רייכל, הוא
כמעט כל סצינה בסרט יכולה לפרנס מאמר עב כרס. רייכל עצמו, שמפגין, להפתעתי המסויימת, חוסר עניין מוחלט (עד כדי סלידה) הן באמירות מפורשות והן בשפת גוף וארשת פנים, כלפי אתיופיה – התרבות, האנשים, המסורת וההיסטוריה, הנופים, אפילו המוסיקה (כן!) העממית. הוא חושש לאכול, מסרב לישון שלא במלון, וכשהוא נתקל במקרה במוסיקאים עממיים מקומיים הוא מגיב כמי שכפאו שד. אדיס אבבה היא מבחינתו עוד עיר, שאת “ערב טוב אדיס אבבה” הוא משנן בשפה המקומית.
או כברה קסאי, ה”ישראלית” בדימויה העצמי, שהגיעה לארץ בגיל שנה, שאינה דוברת אמהרית, שנופי העבר של הוריה אינם מעניינים אותה (אבל היא מסתירה אותם בקנאות מיוצרי הסרט), שנחרדת את חרדת-הישראלי-בעולם-השלישי מה”עוני”, דווקא בכפר דמוי מושב שנראה, כמו תושביו, הרבה יותר משגשג מחצרות יסף או גבעת המטוס, למשל. ושמצד שני, היא היחידה שמספרת אנקדוטה חושפנית (גם בכניעות שלה) על גילוי גזענות קשה. שהזהות שלה, גם כישראלית, היא “שחורה”.
קסאי היא גם היחידה שבשיאו הרגשי של הסרט מתפרצת על רייכל, לאחר נאום צדקני וחסר אמפטיה של האחרון על ה”אופק” שהפרוייקט “שלו” פותח בפני ילד אתיופי. היא מבהירה לו, כשהיא נסחפת במערבולת של כעס ויאוש, שאנשים באים לראות אותו, שהוא הלגיטימציה, שהיא ה”שחורה” לעולם לא תגיע לציבור רחב כשלו, “אף אחד לא ישלם כדי לראות אותי”, היא אומרת בכאב מכמיר לב שמגיב לפטרונות של רייכל.
ומצד שני, נאום שלה באנגלית מגומגמת, בשגרירות ישראל, לציבור של יהודים אתיופים יומיים לפני עלייתם לארץ, כשהיא מתקשה לתמרן את עצמה בין העולמות: בין תפקיד תועמלנית, או ישראלית שחורה, או אחותם שהצליחה (אולי) בארץ הקודש, וברקע פוצח רייכל בנגינת אקורדיון של “הנה מה טוב ומה נעים…”.
ומצד שלישי, ווגרדס וואסה (שעבר את טקס החניכה הציוני המסורתי של שינוי שם מידי פקיד הרשות ומכונה רשמית “אבי”), דובר אמהרית כשפת אם, שפתח את חייו בפני הסרט, שנוסע לפגוש את סבתו באתיופיה מול המצלמה, ומביא אותה להופעה. איש שחי בכמה עולמות, ולכן הלב השבור שלו הוא אולי דבר שלם.
כפי שכבר אמרתי, רייכל ואני כנראה ראינו סרטים שונים. והצופים בסרט יבחרו, בודאי איש איש את הסרט שלו. והסרט היפה הזה הוא גם על הסרט של רייכל, מוסיקאי מחונן, שרבים דימיינו, כמוני, איזה עניין אמיתי ועמוק שלו בתרבויות “אחרות”. אבל כבוד לאחרים הוא מסוג המושגים החמקמקים שקיומם קשה להגדרה ושנוי במחלוקת, אבל העדרם מורגש בקלות. כשהוא ניגן את שירו החדש לאחר הסרט, האזנתי לו וחשבתי, ודאי בהשראת הסרט: מה שנראה לי לא מכבר דו-שיח מרתק בין תרבויות, נשמע לי עתה כמו פופ אירופי סנטימנטלי עם זמרי ליווי שחורים.
זמן מה לאחר מכן הופיע רייכל בחצר האחורית של אביגדור ליברמן בהתנחלות “נוקדים”, במסגרת איזו חגיגת מתנחלים. אבל את זה לא ידעתי כשראיתי את הסרט.


