• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כנערה רציתי לזרוק את כל הערבים לים

ההכרה בכך שהמדינה שלי לא תמיד עושה מה שנכון, ושלא כל הערבים רעים, הייתה מטלטלת, והלכה נגד כל מה שלימדו אותי אי פעם. מחשבות על האופן בו מפגש אנושי יכול להפוך עולמות • 50 ל-67׳
אסנת איטה סקובלינסקי

כילדה וכנערה ישראלית האמנתי שכל הערבים רעים. זאת לא הייתה אמונה שנבעה ממפגש או מדעה שגיבשתי בעצמי, אלא רעיון כללי: כל הערבים רעים, הם רוצים לזרוק אותנו לים ועדיף שאנחנו נזרוק אותם לים קודם. חלק מכיתה א׳ העברתי במקלטים בזמן מלחמת המפרץ. בחופשת פורים בכיתה ה׳ ראיתי את ההריסות שהותיר אחריו הפיגוע בדיזנגוף סנטר, ובימי התיכון, בזמן האינתיפאדה השנייה, מכרים שלי נהרגו בפיגועים במסעדת מייקס פלייס ובדולפינריום, שם נהגתי לבלות. כל אלו חיזקו את האמונה הזאת ואת השנאה היוקדת, הלא ממוקדת, כלפי האחר שרוצה לפגוע בנו. היום אני עובדת ב״בצלם״.

השינוי לא התרחש תוך יום, והתהליך לא היה קל לעיכול עבור המשפחה והסביבה שלי. את השינוי הצית מפגש. במהלך ביקור משפחתי בארצות הברית פגשתי נער פלסטיני. הוא היה חבר של חברים, בגילי ובעל תחומי עניין דומים. הוא היה עזתי. הוא סיפר לי על הדברים שנעשים בעזה ואני אמרתי שלא יכול להיות, שמדובר בתעמולה. הרי ידוע שהערבים – רעים הם, ושלישראל יש את הצבא הכי מוסרי בעולם. התיידדנו, התכתבנו במסנג׳ר. הוא המשיך לשלוח לי לינקים עם מידע. קראתי בספקנות רבה.

בשנים שלאחר מכן קראתי יותר, למדתי, פגשתי עוד פלסטינים והכרתי אקטיביסטים. ההכרה בכך שהמדינה שלי לא תמיד עושה מה שנכון, ושלא כל הערבים רעים, הייתה מטלטלת. היא הלכה נגד כל מה שלימדו אותי אי פעם. ההבנה שמבצעים עוול בשמי הייתה קשה. ההורים שלי הקריבו כל כך הרבה כדי להגיע לישראל, הם ברחו מהרודנות והאנטישמיות של ברית המועצות לדמוקרטיה המובטחת, שבה אולי יש אויבים מבחוץ אבל אין אויבים מבפנים. איך אוכל להסתכל להם בעיניים ולומר להם שמדינה דמוקרטית אינה יכולה לשלוט על עם אחר ולמרר את חייו. החלו דיונים סמנטיים על המילים ״פלסטינים״ או ״כיבוש״, דיונים שלא היססתי לקפוץ לתוכם עד שהבנתי שהשם לא משנה – המהות משנה.

נערים בעכו. צילום: מישל יבור
נערים בעכו. צילום: מישל יבור
ההורים שלי ברחו מהרודנות והאנטישמיות של בריה״מ לדמוקרטיה המובטחת, שבה אולי יש אויבים מבחוץ אבל אין אויבים מבפנים. איך אוכל להסתכל להם בעיניים ולומר להם שמדינה דמוקרטית אינה יכולה לשלוט על עם אחר ולמרר את חייו?

פלסטינים, ערבים, או אנשים, כיבוש, רודנות, התנחלות או התיישבות, הסיטואציה היא אותה סיטואציה, רק הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו משתנה. לא פשוט לשנות עמדה. זה לא קורה ביום. בין המפגש עם הנער העזתי לתחילת האקטיביזם הפוליטי שלי עברו ארבע שנים של התבשלות, של קושי, של מריבות משפחתיות שהסתיימו בטריקות דלת המהדהדות בתוכי עד היום.

אני חושבת על כל זה כי בחודש שעבר מלאו 50 שנים לכיבוש. זה יותר משנות החיים שלי, זו תקופת חיים שלמה. ההורים שלי היגרו לתוך הסיטואציה הזו, ואני תוהה אם זה המציאות שגם ילדינו יכירו. אני תוהה כמה דורות יתעצבו על פי התפיסה שישראל מוסרית ושאת הערבים צריך לזרוק לים. כמה ילדים עוד יגדלו במציאות שבה משפטים כמו ״צריך להפוך את עזה למגרש חניה״ לא רק נאמרים, אלא גם מתקבלים ללא הרמת גבה. שואלים אותי לפעמים, כשאני מדברת לפני קהל על העבודה של בצלם, אם יש לי תקווה. היום אני עונה שזה לא רלוונטי. תקווה היא מותרות, היא לא יכולה להיות תנאי. אנחנו חייבים להמשיך להילחם בחוסר הצדק הזה, עם תקווה או בלי, כי אחרת אנחנו שותפים לו, ואנחנו חייבים להמשיך לדבר עם כל מי שלא מסכים איתנו, או רואה בנו אויבים מבית, כי הניסיון לימד אותי שרק דרך מפגש בין אנשים, דרך שיח והבנה, וכן – דרך הפצת מידע – עולמות יכולים להשתנות.

אני בת ה-19 הייתה אומרת שאנחנו פשוט עושים כל מה שאנחנו צריכים כדי לשרוד. אני של ימינו, בת ה-32, יודעת שאנחנו פשוט עושים מה שאנחנו עושים כבר 50 שנה כי שום דבר לא מאלץ אותנו לבלום את המכבש הזה, שמדרדר במדרון שנראה אינסופי. חמישים שנים לכיבוש – מה תעשו כדי שהוא לא יימשך חמישים שנה נוספות?

למאמרים נוספים על הכיבוש

*

haokets_693x237_01

כנראה שיעניין אותך גם: