כשגזענות נתפסת כזכות יסוד
תושבים יהודים בעפולה הפגינו באחרונה כנגד מכירת בית לערבי בשכונת יזרעאל וכנגד הפיכת העיר לעיר מעורבת. אין לי ספק כי כל שוחר חירות יראה בהפגנה זו אמירה גזענית בעד תורת ההפרדה במגורים, במתכונת שדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד לא היתה מתביישת בה. הפגנה זו מצטרפת למפגן הכוח של ראש מועצת כפר ורדים במרץ השנה, אשר דיבר על הצורך לשמור על אופיו הציוני/יהודי של היישוב הפסטורלי בגליל בעקבות זכיית 58 אזרחים ערבים במגרשים לבנייה עצמית ביישוב שנבנה ונוהל במשך עשורים על טהרת היהדות.
אך בל נתבלבל: 150 המפגינים אינם עשב שוטה בישראל. הם בסך הכול מבטאים בגלוי את ההפרדה הגזענית שעליה מושתת משטר הקרקעות בישראל מאז קום המדינה. כך פעל המשטר הצבאי שהושת על האזרחים הערבים מ-1948 ועד 1966, ל”טיהור” שטחים נרחבים במדינה על מנת ליישב אוכלוסייה יהודית ולהבטיח רזרבה קרקעית עתידית שתשמש את היהודים באופן בלעדי. הדבר התבטא, בין היתר, בבניית מאות יישובים מצפון המדינה ועד דרומה על טהרת היהודים, ובעמדת המחוקק הישראלי אשר פעל נמרצות לעגן בחוק ועדות קבלה המסננות מועמדים ליישובים קהילתיים, קיבוצים ומושבים. באמירותיו, יו”ר מועצת כפר ורדים מייצג נאמנה את המדיניות של רשויות התכנון הישראליות אשר מהנדסות דמוגרפית את המרחב; הוא גם מייצג את מערכת המשפט אשר סירבה להבטיח את קיום החלטתה לאפשר לתושבי הכפרים איקרית ובירעם לחזור לכפריהם משיקולים לאומיים, נתנה אור ירוק לחוק ועדות הקבלה ומאפשרת לרשויות המדינה לפעול לעקירת תושבי הכפר אום אלחיראן על מנת ליישב על חורבות הכפר אזרחים יהודים, בדיוק כפי שהיה בתקופת הנכבה. והיד עוד נטויה.
הרי אין זה מקרי כי בהצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, מבצבץ לו בבטחה סעיף המתיר למדינה “לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת.” כך תקבל מדיניות ההפרדה ביטוי נורמטיבי חוקתי ואזרחותם של הערבים תמשיך להיות אזרחות מושעית, בתנאי שאינה מתנגשת עם יהדות המדינה ועליונות היהודים בכל הקשור לזכותם לבחור את מקום מגוריהם וזכותם לבחור לגור באופן נפרד – מבלי שאזרחים אחרים יחבלו בתשוקתם להומוגניות.
גם השיח הרווח בקרב מבקרי ביטויי הגזענות הנ”ל מסתכם ב”אמרנו לכם שאם לא תשקיעו ביישובים הערביים, הצעירים יחפשו פתרונות דיור ביישובים יהודיים בסביבה”. קשה להתעלם מהתפיסות הגזעניות גם אצל מצדדי “תיאוריית המצוקה”, שכן תיאוריה זו איננה יכולה לדמיין כלל זכות בחירה של האזרח הערבי במקום מגוריו, כי הוא פשוט מעוניין בכך או שזה מתאים לו משלל סיבות אפשריות. אם כן חלק ניכר מהכתיבה הביקורתית על הנושא כבולה בפרדיגמות של משטר קרקעי בעל אופי מפלה, גזעני ואפרטהיידיסטי, ומכאן עולה הצורך לתת הסבר מצוקתי (ונסיבתי) לתופעה, במקום לקרוא לילד בשמו – גזענות וסגרגציה, ותו לאו.
בואו נתאר לעצמנו תסריט דמיוני שלפיו הממשלה נוקטת בצעדים חסרי תקדים להקצאת קרקעות לפיתוח היישובים הערביים, ומפתחת יישובים כאלה מכל מיני סוגים: עירוניים, כפריים, חקלאיים, קהילתיים וכד’, דואגת להקצאה ופיתוח של אזורי תעסוקה ותעשייה וכד’, מיישמת את עקרונות הצדק החלוקתי ואפילו הצדק המתקן. גם בתנאים פנטסטיים אלו, זו עדיין זכותו של כל אזרח ערבי לבחור את מקום מגוריו – בין אם זה בכפר ורדים, ביישוב הקהילתי רקפת, בקיבוץ שובל, ברחובות או בעפולה.
כל עוד רשויות המדינה לא יכולות לדמיין את המרחב כמרחב פתוח לכל, אי אפשר לדבר על צדק ועל זכויות חוקתיות. המשטר ימשיך להיות סגרגטיבי וגזעני במהותו. הרי סגרגציה במגורים תמיד תיחשב גזענות גם במתכונת של נפרד אבל שווה, שכן מובנים בה באופן אינטגרטיבי עקרונות של היררכיה ומובחנות גזעניים, עליונות היהודי על פני האחר במדינה עד כדי שכלולה של הגזענות לזכותו של היהודי לגור רק עם יהודים.
מפגינים שהיו מוחים כנגד מגורי יהודים בעיירה נוצרית באירופה היו נקראים על ידי ישראלים רבים כגזענים ואנטישמים, וראש הממשלה היה ודאי מבהיר לעם בישראל היהודית כי זה מזכיר לו את הימים שקדמו לשואה באירופה. לעומת זאת, בתוך ישראל, וכפי שהבהיר אבי אלקבץ ראש העיר עפולה לשעבר והמתמודד לראשות העיר בבחירות הקרובות, סצינה דומה מתוארת משום מה במילים מזככות: “תושבי עפולה לא רוצים עיר מעורבת אלא עיר יהודית וזאת זכותם המלאה. זו איננה גזענות.”
כך, באורח פלא, בישראל גזענות הופכת להיות “זכותו הלגיטימית” של היהודי.
עו”ד סוהאד בשארה היא מנהלת המחלקה לקרקע, תכנון ובנייה ב”עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל”


