לא הייתי כאן

הלילה נחתתי.

לא הייתי כאן כשסבא החליט להישאר ולהמשיך לבנות בעיר בורות של מים. לא הייתי כאן כשסבתא אום סעיד עזבה עם ילדיה ועם אחיה לעזה. גם לא הייתי כשדוד סעיד המשיך לקהיר וכשסבא התעקש שסבתא תחזור הביתה. לא הייתי כאן כשאבי נולד. לא הייתי כשיבש חלבה של סבתא מרוב צער על המרחק מבנה בכורה. הייתי כאן כשבנו, אבראהים, רצה לחזור ליאפא. הייתי כאן כשהחליטו עבורו שאינו יכול. הייתי כשעזב לעזה. לא הייתי כאן כשפאטמה החלה ללכת, וגם לא הייתי כשהחליטו עבורה שתחדל מלכת.

ההיה שערך מלא בגלים, או היה לך כמשי?

כשגילית שהכוכבים הולכים, מה לחשת לשמים?

כשאצבעות רגלייך הרכות לקחו אותך לים, איזה עץ הלך בעקבותייך ופרס צל מעל ריסייך?

כשהבחורים לחשו לך ברחוב מילים, לקחת בגופך לגדרו, או הבטת להם בעיניים?

כשנדם לבך, הכרת את פניו של האין, או זה של אלוהים?

אומרים עליך הישראלים שאת לא כמוהם. שהציקו לך בבקרים קולות הציפורים ושאם היה יוצא לך היית רוצה להכחיד את כל הדובים. אומרים שלא ידעת לשחות, שבגלל זה שמרת טינה לגלים וביקשת בשנתך מאל הים ליבשם ולעשות מהם פסלים. בטוחים שעל עצים לא אהבת לטפס ושבתים מקוביות חיבבת רק לפרק. נשבעים שאביך לו פעם החזיק אותך בכתפיך היה נזעם ונרעד מעליך כהר כשהיה שומע את צחקוקייך.

אומרים שלא רצית לפגוש אותי, שאף בפני לא היית מגלה את סודותייך. אומרים שאמך לא בכתה כשעצמת עיניים ושלא ציוותה שרק ורדים אדומים יעטפו את איברייך. שהיא רקדה על קברך והתחננה בפני שיימא שתלווה אותך בלכתך. תגידי פאטמה, צמחו לאחותך הקטנה רגליים חדשות או שהיא הפכה לציפור? סבא היה מספר לנו שבני אנוש שמתים ילדים עולים לגן עדן והופכים לציפורים. ציפורים לא זקוקות לרגליים כפי שהן זקוקות לכנפיים.

סיפר לך אביך שסבתא היתה אומרת שסבא סעיד היה הגבר הכי יפה בעולם ושלא יקום ולא ייברא גבר יפה ממנו? איבראהים מחייך, לפאטמה היו עיני אבי, עיניים שחורות-שחורות. שיימא אהבה לשחק תופסת, לקפוץ מעל בצי המרחקים ולהגיע מהר מהר ליעדים.

איבראהים מוסר: “אל תבכו את פאטמה, אינה שונה משאר ההרוגים”. היא הייתה בת 17.

“אל תבכו את שיימא, אינה שונה משאר ההרוגים”. היא הייתה בת 12.