על "בית" צר, דתי ואשכנזי: בעקבות הסרטון של באמונה
סרטון הפרסומת של חברת הנדל”ן באמונה, שעורר סערה ביומיים האחרונים, הוא סימפטום למשחק הכפול שהציונות הדתית משחקת זה עשורים. במסגרת המשחק הזה, היא מנסה להסתיר את זהותה הסקטוריאלית והגזענית לטובת הצהרה על זהות ממלכתית, מעין “בית יהודי הפונה לכולם” – כמובן ליהודים בלבד. אך בפועל, מדובר ב”בית” צר, דתי ואשכנזי, שבכל פעם המסווה הממלכתי הרחב שלו כובש מחדש את המרחב הציבורי, החינוכי, הלאומי, הדתי, הפוליטי והחברתי ומנכס אותו לצרכיו.
הפרסומת לשיווק מתחם המגורים ״כרמי גת״ בקריית גת היא פרצופה דהיום של הציונות הדתית כממסד אשכנזי-גזעני בישראל. פרויקט כזה והנונשלנטיות שבה שווק, מאפשרים לנו לדרוש בתנאים החברתיים שמאפשרים את קיומו, כלומר לערוך ביקורת על המצב הפוליטי-חברתי בישראל ועל חלוקת המשאבים הממוסדת בה. הבוטות הגלומה בסרטון אמורה להקשות אפילו על מכחישי הגזענות הגדולים ביותר בציונות הדתית והחילונית. גם אם היה מדובר בפרסומת אינטליגנטית יותר, תקינה פוליטית יותר, היא מחייבת אותנו לדיון ולמאבק להסדרה מחדש של חלוקת משאבי המדינה, תוך חיבור למאבק הדיור הציבורי לדיון רחב יותר סביב משאבים, קרקעות ודיור בכלל.
אך לפני כל זאת, אני מבקשת לעצור ולהפנות את תשומת הלב לבעיה מושרשת הרבה יותר. המקרה של “באמונה” חושף עד כמה עמוקה הגזענות בציונות הדתית ועד כמה היא נתפסת כסדר הדברים הטבעי. עד כמה שקופה ומובנת מאליה העמדה האוריינטליסטית כלפי מזרחים בתוכה (על גווניה ושונותה – וכן, קיימים הרבה גוונים כאלה). הלוא הפרויקט הזה הונדס והוצא לפועל בידיהם של גורמים רבים, שאישרו וסייעו לשווקו: אף אחד בחברה לא חשב להפעיל את הפילטר של הפוליטיקלי קורקט (גם אם זה פילטר גזעני), והתגובה של המנכ”ל ישראל זעירא שהייתה בסגנון “סליחה אבל הייתי בטוח שזה ממש מצחיק דווקא”, ממחישה את זה לחלוטין.
התרבות והמסורת המזרחית מהוות נקודת ייחוס נחותה, שפלה, מוגחכת בעולם ההוא של האשכנזים “הסרוגים”. זהו קולוניאליזם דתי, תרבותי ואידיאולוגי, כזה שבא לחנך מחדש כל יהודי שאינו הם, ויש לו ביטויים ממשיים בשליטה על הזכות להיות מוגדר/ת כדתי/ה, בשליטה על מערכת החינוך הממלכתית-דתית ובשליטה פוליטית מפלגתית רחבה יותר.

כעת, חכו רגע לפני שאתם מתחילים לדבר על ה”דתיים” וה”מתנחלים” הרעים והלא-נאורים והופכים את זה למאבק חילוני-דתי; חילוניות ודתיות בישראל משתפות פעולה בהדרתן הסדרתית של אידיאולוגיות וצורת חיים שאינן עולות בקנה אחד עם הסדר הממשטר שהן ביקשו ליצור. סדר שהיה ועודנו אשכנזי, מערבי ובינארי, הדורש מאנשים להתמיין לקטגוריות וקטבים של “דתיות” ו”חילוניות” – קטבים שאינם רלוונטיים למציאות היהודית או המוסלמית, ישראלית או הפלסטינית. גם אם הגזענות בציונות הדתית לכאורה פחות מתוחכמת, זה לא מבחין אותה באמת מהמגזר החילוני. זו שיטה, לא משהו נקודתי ש”הציונות הדתית” עושה.
החילוניות הממוסדת בישראל, בין אם ציונית ובין אם לאו, היא חלק מסורתי מאותה שיטה. גזענות ופרימיטיביות ראיתי היטב גם במרחביה ה”מנחמים” של האקדמיה החילונית ובמרחביו של השמאל הלבן. הטענה על מלחמת חורמה בין דתיים לחילוניים טועה ומטעה.
לבסוף, ברור לי שהקשרו הרחב יותר של הדיון בגזענות ובפריבילגיות הקשורות לדיור ולבעלות בפועל על קרקעות קשור באופן הדוק בגזענות ובדיכוי הממוסדים שמופעלים על הפלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים. אבל כרגע, אני רוצה לדבר על המאבק המזרחי שלי. יש לי זכות כזאת, להנכיח ולדבר אותו, את הדיכוי שחוויתי בעברי ושאותו אני רואה יום-יום לנגד עיני בצורות שונות וחדשות. עודני זוכרת את האולפנה שסימנה אותי כנחותה בגלל הבית, בגלל הדתיות, בגלל המסורת והתרבות שלי, ואת האופן בו האידיאולוגיה הזאת מתורגמת להחלטות ולחלוקת משאבים חברתיים. אני מבינה את חשיבותו של ההקשר הפוליטי הרחב של הדיון, אבל אני בוחרת לעצור רגע ולהיות במאבק שלי, להבין אותו יותר לעומק להיות יותר מודעת למשמעות, לחשיבות ולהשלכות שלו. אולי אם השיח האקטיביסטי (למשל, זרמיו הפופולריים יותר של השיח הפמיניסטי, והשיח המגדיר עצמו כשמאל) היה משכיל ללמוד את המורכבויות, השונויות והסתירות מהקבוצות המודרות השונות בישראל, אפשר היה לשתף אותם, וגם לגרום להצלחתו של המאבק.
והסירו דאגה מלבכם – בעודי כותבת שורות אלה, אני מודעת היטב גם להשלכות הבעייתיות והמורכבות של מה שמכונה הסתגרות סקטוריאלית בשל פוליטיקת הזהויות. גם לי יש ביקורת על כך. אולם, בלתי אפשרי להתיך משך כל כך הרבה שנים כל כך הרבה קבוצות חברתיות בכור היתוך אשכנזי, ציוני, חילוני ודתי (כן כן דתי! ההגמוניה לא רק חילונית, בוקר טוב!), בטמפרטורות כל כך גבוהות, ולצפות שאנשים יגיבו בקרירות ובכיף.
אני קוראת לחרם על חברת “באמונה”, אני קוראת לנערות ונערים מזרחיות/ים, לנערות ונערים מן הפריפריה, להגיע מחר לאולפנה, אבל כדי להפגין. אל תאפשרו לשיעורים להתנהל כסדרם. חיסמו את כיתות הלימוד. הגיע הזמן לדבר על הגזענות הדתית בתוכניות הלימוד, בדרישות הצניעות, ביחס בית הספר, בקבלות השבת, בתפילות ובלחנים!


