להיחלץ ממנהרת הזמן המעגלית בין עזה לישראל - חזון!

חשיפת מנהרות הטרור של חמאס זעזעה בצדק את הציבור. אך מסתבר שבו בזמן נחשפת מול עיננו במבצע צוק איתן מנהרה מסוכנת אף יותר, מנהרת הזמן, השולחת אותנו למסע מתעתע ובהיסטוריה. ראו למשל את פקודת הקרב ללוחמי מבצע סיני ב-1956 כלומר, לפני כמעט שישים שנה:

הלילה יפרצו כוחותינו לרצועת עזה! עזה – אגרוף שלוח אל מול המדינה, בסיס המרצחים. מרכז הפדאיון, איום מתמיד לביטחוננו… הלילה נפרוץ ונשטוף את משלטי האויב, עד נעקור שערי עזה ובריחיה!

הדברים מדהימים ברלבנטיות שלהם גם היום: האיום מעזה, כמו גם אשליה שניתן לפתור אותו בכוח הנשק. מאז 1956 ישראל פלשה ונלחמה בעזה כבר בשמונה ‘סיבובים’ מרוכזים, ובעוד עשרות פעולות ‘נקודתיות’, אך ללא הועיל. הרצועה ממשיכה להוות מוקד עיקש של התנגדות, על אף הכיבושים, ההרס והחורבן.

למרות הבדלי הכוח הענקיים, נראה שגם הפלסטינים נאמני החמאס והאסלאם הפוליטי נעים במנהרת זמן משלהם. כך הכריז לאחרונה ח’אלד משעל: “פלסטין, מהנהר עד הים היא שלנו. לא נוותר על אף שעל ממנה. ההתנגדות המזוינת לציונות תמשיך, עד השחרור”. שוב האמונה באלימות, שוב ההתעלמות מנסיבות הזמן והמקום. כל כך נוח, כל כך מעוות. אם כך, מנהרות הזמן, שטופות התעמולה, הנן מעגליות, חסרות תקווה, החוזרות שוב ושוב לנקודת איפוס מדומיינת המכחישה את שורשי הסכסוך, ומתמקדת באשליית הכוח. מצב זה נוח מאוד לשתי ההנהגות הלאומניות-דתיות, התלויות בסכסוך להמשך שלטונן האלים, על גבה של האוכלוסייה. עזה הפכה להיות נקודת האלפא של האסון הציוני-פלסטיני.

כיצד יוצאים מהמלכוד? יש להיחלץ כמובן ממנהרת הזמן המעגלית והמכחישה, המקובלת לעייפה על רוב האוכלוסייה, והגורמות לאלימות, חורבן והרס ברצועה. התמודדות אמיצה עם נושאי ליבה תוביל להתמודדות עם שלושה נושאים מוכחשים הניצבים כתשתית להרג והסבל המיותרים ושוברי הלב.

הנושא הראשון הוא אשליית ההפרדה. ההתנתקות מעזה מדגימה שכל חומות ההפרדה לא מצליחות להביא לרגיעה, בגלל שהפרדה כפויה וכוחנית יוצרת שילוב קטלני של קיפוח עמוק, עוני וכליאה המונית, כחממה לפוליטיקה קיצונית. גם הדיבורים על ‘מיטוט החמאס’ – תכנית פולשנית וחסרת תוחלת (זוכרים את בשיר ג’ומייל והסדר החדש בלבנון?) – לא תוכל לשנות את הלכי הרוח בקרב הפלסטינים הכלואים. אשליית הפרדה הכפויה קיימת גם בגדה, ומנצלת את המאבק הלא אלים כדי להעמיק את “הקילנוז” (כיבוש פלוס התיישבות אזרחית וניכוס משאבים). ישראל למעשה כבר החלה בהקמת בנטוסטנים לפלסטינים, שהם אזורי איי ובי (ואולי אזורים גדולים יותר, בתרחישי הימין השונים להסדרי ביניים), ומידה מרוככת יותר, אך אפקטיבית, ממשיכה בהפרדה והחלשה של היישובים הערביים בתוך ישראל. ההפרדה הכפויה היא ההיגיון שמניע את תהליך האפרטהייד הזוחל ההולך ומתמסד אל מול בין הירדן והים, והעומד גם בבסיס תכניות גורמים מרכזיים בממשלה לסיפוח חלקים מהגדה. אין להרחיב מילים על מגרעות המסלול המעוות הזה, של ‘נפרד אך לא שווה’, שנכשל בכל העולם, מוסרית ופוליטית. בתוך הגיון ההפרדה השולט, ניתן להגדיר את עזה ‘כבנטוסטן עויין’ – מוקף, מוחלש, נשלט, אך מתמרד.

 תעלת עזה, תמיר צדוק, 2010:

gaza canal ,תעלת עזה from tamir zadok on Vimeo.

הנושא השני נובע מהראשון, והוא הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין חלקי הארץ השונים. הציבור הישראלי וחלקים גדולים מהתקשורת הבינלאומית מתמקדים בעזה כאילו הייתה ישות נפרדת, ולא חלק מהעם הפלסטיני המדוכא-מתמרד. מאז דברי רבין על ‘חלום’ טביעתה של עזה בים, מייחלים מנהיגים ישראלים להיעלמותה, או לחלופין לגיטואיזציה שלה – מהלך חסר תוחלת אותה הובילה ישראל בשמונה השנים האחרונות, בהן הפכה עזה לשלוחה אסלאמית בתוך ארץ-ישראל/פלסטין. אך עזה היא חלק של גוף פלסטיני חבוט ומוכה, אך חיי ונושם, אשר הפגיעות בו מציתות כאב וזעם בקרב הפלסטינים כולם. הטרור אליו מתייחסים כאילו הוא חיה עצמאית, הנו בראש ובראשונה לאומי, ולא אסלאמי. ניסיונות ישראל לבודד את החמאס, פועלים אם כך בדיוק באופן הפוך – במקום להביסו, הוא צובר פופולאריות בקרב העם הפלסטיני כיחידי המתקומם מול הדיכוי הישראלי המתמשך. זאת למרות האבדות הנוראיות שספגה האוכלוסייה.

ההתעלמות מהקשר בין חלקי הארץ מעוורת גם את עיני הציבור בנוגע לפוליטיקה הקולוניאלית היהודית. השיח השולט מצייר את הסכסוך בעזה כנפרד מהעימות מול הגדה והרשות הפלסטינית. אך תמיכת מנהיגי המתנחלים כמו בנט וליברמן בהמשך העימות בעזה לעוד שנים רבות, חושפת אינטרס ברור: ככל שימשיך הסכסוך בדרום, הם יוכלו להמשיך ‘לְקַלנֵז’ את הגדה, להפקיע את קרקעותיה, ולהציף אותה ביהודים. מלחמת הימין המתנחל בעזה, למרות סיסמאותיה על השבת השקט לדרום, היא גם מלחמה עבור המשך הקולוניאליזם בגדה. מבחינתם, אסור שהיא תיפסק. כיבוש מלא של הרצועה, כפי שהם דורשים, ייצור סכסוך לשנים רבות ועקובות מדם. זהו תרחיש הרסני, אך לא דמיוני.

הנושא השלישי, והמורכב ביותר, הוא הפצע הפתוח של 1948. אוכלוסיית עזה, כידוע, מורכבת ברובה מפליטים שגורשו משטח ישראל, ועדיין לא זכו במקום בטוח תחת השמש, כלומר באזרחות ועצמאות. סוגיות דומות נפתרו בעולם רק על ידי יישוב קבע של הפליטים במדינתם שלהם (לרוב, לא במחוזות מהם גורשו), כפי שנעשה למשל בהודו-פקיסטן, פולין-גרמניה או סרביה-בוסניה. ישראל בעצמה היא מדינת פליטים שנסו או גורשו לכאן מאירופה ומהמזרח התיכון, ועל כן צריכה להבין טוב מכולם את הצורך הדחוף בהקמת בית לאומי עצמאי למיליוני פלסטינים חסרי מדינה. הכרה ישראלית בגורל הפליטים הפלסטינים וזכותם להגדרה עצמית, היא גם תנאי הכרחי להכרה ערבית שליהודים עומדת אותה הזכות – הכרה אליה מייחל בצדק רובו של הציבור בישראל.

אך ישראל מונעת מהלך שכזה בעקביות – אם בעזרת מצור אכזרי, אלים ובלתי חוקי מול עזה, או בקולוניזציה הנמשכת בגדה ‘השקטה’ כבר עשור. כלומר, בין שהפלסטינים בוחרים במאבק דיפלומטי, או אלים, תגובת ישראל הקולוניאלית דומה – הרס התשתית למדינה פלסטינית. ניתן אם כך להבין את מבצע ‘צוק איתן’ לא רק כתגובה הגיונית של מדינה המגינה על עצמה, אלא גם כהמשך השתקת שאלת ייסוד בלעדיה לא יפתרו בעיות הביטחון של יישובי הדרום, ואיתם הדרישה המוצדקת לביטחון של הציבור היהודי כולו.

אם כך, מנהרות הזמן של עזה רבות, אך כולן מעוותות ומסמאות את עיני הציבור לגבי המסלול הנכון להתקדמות לקראת פיוס ויציבות בישראל/פלסטין. על כל שוחרי השלום, המבינים שהסדר עתידי והוגן מתחיל דווקא מבירור שאלות היסוד, לנסות ולהציף סוגיות אלה אל תוך הדיון הממוקד כיום בחמאס או במנהרות. כך, אולי דווקא מתוך המשבר הנוכחי תיווצר הזדמנות לצאת ממנהרת הזמן, ולהתמודד עם נושאים ההכרחיים להתחלת תהליך פיוס. דיון שכזה מראה שסיסמאות העבר השחוקות של הימין והשמאל גם יחד לא יסייעו כעת.

התמודדות ראויה עם שלושת הנושאים מעלה שיש לחשוב על מרחב חדש, בו חלקי הארץ השונים קשורים, ומבנים מסד עליו ניתן להתמודד עם בעיות העומק. במתווה שכזה תסתיים כמובן השליטה הקולוניאלית היהודית בפלסטינים, וימנע תרחיש האפרטהייד המאיים.

שתי המדינות ינהלו כלכלה משותפת במרחב השקל הפתוח, אשר יאפשר לפלסטינים לצאת מהעוני על-ידי התחברות לתהליכי הפיתוח והגלובליזציה שעד כה נמנעו מהם. שתי המדינות יתכננו בירושלים, שאינה ניתנת או ראויה לחלוקה, בירה משותפת. הן גם יכוננו בהדרגה שורה של מוסדות מקצועיים משותפים לניהול הסביבה, הביטחון וזכויות האדם, אשר ישלבו, במקום להפריד בכוח, את תושביהם.

כך ינועו ישראל ופלסטין בהדרגה לקראת קונפדרציה אשר הוכיחה עצמה כפתרון המתאים למצבים גיאוגרפים-פוליטיים דומים, כפי שהתרחש, למשל, בקנדה לאחר מלחמות האנגלים והצרפתים; בבוסניה לאחר המלחמה הנוראית בין הסרבים, הקרואטים והבוסניאקים; או אפילו באירופה כולה, עם צמיחת האיחוד האירופאי שהחל כזכור בשוק האירופאי המשותף. מבנה שכזה, המבוסס על חופש תנועה במרחב, אינו דורש בהכרח את פינוי ההתנחלויות, אם אלה יסכימו לקבל ריבונות פלסטינית ולשלם עבור הנכסים שניכסו מפלסטין.

למרות התנגדות הצפויה בקצוות, נראה שרוב המתנחלים והתנועות האסלאמיות יצטרפו למתווה כזה, כיוון שלא יוכלו להתנגד לרצון ההמון לעצמאות מדיניות וחיים סבירים שיגובו בוודאי במשאלי עם או בחירות. המיליציות כולן (הערביות והיהודיות) יפורקו מנשקן, ויפסיקו להיות איום על הביטחון והסדר. לרוב הישראלים, כך נראה, יהיה קל יותר להשלים עם הקמתה של מדינה פלסטינית, כאשר היא קשורה בהסדרים כאלה עם ישראל, אינה דורשת פינוי התנחלויות, ושומרת על ירושלים כעיר מאוחדת. מיותר לציין שלרוב הפלסטינים שילוב מחודש במרחב החיים, ויציאה מהגטו, יהיו אופק בעל משיכה חזקה. מתווה זה נשמע אולי אוטופי כעת, אך הוא המעשי ביותר כדי לצאת מהמבוך האסוני בו אנו נמצאים. התחלת היציאה כרוכה ביציאה ממנהרות הזמן המעגליות והפיכתן לגשר המחבר עבר טראומטי לעתיד סביר. רק אז נוכל לגרוס סוף סוף את פקודת המבצע של עזה 1956 ולהשליכה לפח האשפה של ההיסטוריה, יחד עם האלימות והכאב הבלתי נסבלים של עזה וסביבותיה.

שתי מדינות מולדת אחת – יוזמה מדינית ישראלית פלסטינית

פרופ’ יפתחאל מלמד גיאוגרפיה פוליטית ואורבנית באוניברסיטה בבאר שבע