מדוע ישראלים מסתייגים ממדינת רווחה

מחקר של הסוציולוג נח לוין אפשטיין מלמד כי רוב הישראלים בעד צמצום פערים. אז למה רבים בישראל, גם בשמאל, מסתייגים ממדינת רווחה? אין לי משאבים לבצע מחקר עמדות אז אני מהמר פה: קחו אנשים מהמרכז הפוליטי או השמאל הרך מבחינה כלכלית-חברתית (כאלו שחושבים שהמדינה צריכה לדאוג לחלשים ולעובדים, אבל מאמינים בשוק חופשי), ותשאלו אותם האם הם תומכים במדינת רווחה או במדיניות סוציאל-דמוקרטית בישראל. רובם יגמגמו ויסתייגו, ישיבו משהו כמו: “זה רעיון נחמד אבל זה לא עובד! ניסו את זה! איך נממן את זה? תראה את יוון וספרד!”.

מה הם לא יגידו? הם לא יאמרו: “אני מאמין בכוחו של הפרט, כל אחד אחראי לגורלו, הייל ראנד”. כלומר, להערכתי לא תמצאו פה איזו זיקה אידיאולוגית יוקדת לקפיטליזם, דווקא להפך. החשש שלהם נוגע לעצם היכולת לממש מדינת רווחה או לכל הפחות לקיים אותה מבלי ליצור חובות כבדים ומשבר כלכלי. כמובן שאת הפחד הזה מתדלק ומחזק הימין הכלכלי עם המיסגורים שלו: כל טור דעה שני בז’אנר הזה תוהה אם אנחנו רוצים להיות יוון, ונצואלה או צפון קוריאה – תלוי ברמת הדמגוגיה חסרת הבושה.

איך יכול השמאל הכלכלי להתמודד עם הסיטואציה הזו בהסברה שלו? על פניו הגיוני שהיה מדגיש מודלי רווחה שעובדים בפועל ומניבים הן רווחה והן פריחה ויציבות כלכלית – המודל הנורדי. כך יכול השמאל הכלכלי להפיג את החשש הכי גדול של קהל שתומך בו עקרונית אך נרתע ממנו מעשית – החשש שמדינת הרווחה לא ישימה או מובילה תמיד לשבר כלכלי. והרי זהו קהל פוטנציאלי ממש, קל יחסית לגיוס.

בפועל מהו הקול הדומיננטי בשמאל הכלכלי? שוב, לא ערכתי מחקר, אבל הרושם שלי שהקול המועט של השמאל הכלכלי שמגיע לתקשורת זה “קול הדרישות”, תולדה של הנראות של מחאות ושביתות המעלות דרישות חברתיות עם משמעות תקציבית (הנכים, המחאה החברתית, המורים וכו’). עוד עולה קול הדרישות סביב הדיונים על סעיפי התקציב לקראת אישור התקציב בכנסת. אז נאבקים הח”כים החברתיים המעטים על תיקצוב סעיפים כמו דיור ציבורי, הבטחת הכנסה, קצבת זקנה וכו’. “קול הדרישות” הוא קול חשוב והכרחי כדי לפרוט את האג’נדה החברתית לקווי מדיניות ולתת קול לקבוצות מוחלשות שונות. מאידך יש לקול הדרישות גם אפקט שלילי: הוא מחזק את החשש של המרכז הפוליטי והשמאל הרך מהמשוואה – מדינת רווחה משמעה גרעון חריג, חובות כבדים ומשבר כלכלי. הוא גם מקל על הימין הכלכלי לחזק את המשוואה עוד יותר, לדבר על “תרבות המגיע לי” ועל “ומאיפה הכסף”. קול חברתי קלוש נוסף בשיח הציבורי הוא קול ההבטחות לקראת הבחירות: נגדיל הדיור הציבורי, נעלה את שכר המינימום וכו’. גם הקול הזה מחזק את אותו חשש ממשוואת הרווחה = משבר.

מה שחסר זה בדיוק הקול שמצביע על מודל מדינת הרווחה שכבר עובד, ועובד בהצלחה, בלי חובות כבדים ובלי משבר אלא דווקא לצד פריחה כלכלית – המודל הנורדי. קול החזון המעשי החלופי צריך לא רק להצביע על החלופה אלא להעביר את המסר הזה בצורה חזקה, קליטה וסוחפת כדי שיחלחל לתודעה.

בתיאוריה הסוציולוגית של ההנעה לפעולה קולקטיווית מוצלחת מקובל לדבר על מספר רכיבים הכרחיים לשינוי חברתי: 1. תחושה של אי-צדק, 2. תחושה שאי-הצדק הזה הוא מעשה ידי אדם (להבדיל מטבע העולם) ושניתן להצביע על האשמים, 3. תחושה של מסוגלות להשפיע על המציאות באמצעות כוחנו ולשנותה. 4. חזון חלופי שנתפש הן כאפשרי ומעשי והן כטוב יותר ביחס למצב הקיים. בישראל בהחלט אפשר לומר שסעיפים 1 ו-2  מתפתחים יפה, ורבים כבר יודעים לדבר על הטייקונים, הקרטלים, הריכוזיות ו-19 המשפחות ששולטות בשליש מהמשק ומקבלות את רוב השמנת של התוצר הלאומי. המחאה החברתית נתנה לנו לכל הפחות טעימה מסעיף 3 – כלומר מתחושת הכוח והיכולת של נחישות קולקטיווית. מה שמעולם לא היה חזק בישראל זה הסעיף האחרון – הצבה של מודל חלופי שלא רק נשמע טוב על הנייר, אלא שניתן לשכנע שהוא מעשי, בר-קיימא ושהוא עדיף על המצב הקיים.

כשכבר מדברים פה על חזון חברתי חלופי, נוטים לא פעם להזכיר את מדינת הרווחה של מפא”י והישגיה. כאן נכנס עוד רכיב חיוני לשם הנעה מוצלחת לפעולה ולשינוי חברתי: הדהוד תרבותי. כלומר המסרים צריכים “לנגנן” בצורה חיובית על חוויות חיים, תימות ורגישויות של קהל היעד. רבים בישראל, ובפרט מזרחים וערבים, חוו את שלטון מפא”י כסוציאליזם מושחת, לא יעיל וגם מפלה ומדיר על רקע אתני ו/או על רקע קרבה למנגנוני הכוח של המפלגה. החזון הזה, בניגוד לחזון המודל הנורדי, אולי נתפש כמעשי (גם אם כאנכרוניסטי), אבל הוא לא נתפש כטוב יותר מהמצב כיום – בטח לא בשביל רבים שרחוקים מזיהוי והזדהות עם מוקדי הכוח של מפא”י.

וכך, המעשיות לא קיימת כמעט ברטוריקה של השמאל הכלכלי או שהיא מזמנת לתודעה מודל כושל מעשית ומוסרית, ולא נותנת מענה לחשש מספר אחת של הקהל הכי פוטנציאלי וזמין לשכנוע.