מה כל כך נורא?

בקונגרס החברתי הראשון שהתקיים ביום שישי האחרון (23.9) במכללה הכלכלית-חברתית, נערך פאנל בשם “הון שלטון עיתון”. נכחו בו אילנה דיין, חיים יבין, גיא רולניק, מירב מיכאלי, שוקי טאוסיג, ומודי בר-און שהנחה אותו. אחד אחרי השני הסבירו כל המשתתפים את עמדתם לגבי הקשר בין ההון לתקשורת: טאוסיג הסביר ש”המצב חרא והולך להיות עוד יותר חרא” (הלוואי והיה מרחיב); דיין דיברה בקודים על מקרה בו היתה צריכה להתכופף ולוותר בגלל התערבות של בעל הון (הלוואי והיתה חושפת אותו); רולניק דיבר על ההתערבות העקיפה והישירה של בעלי הון בתכני העיתונים (אגב, לפי הפאנל הזה מסתבר, אם לא ידעתם, ש”דה מרקר” הוא בכלל עיתון שיוצא נגד בעלי הון באומץ רב. “סוס טרויאני”, כינה אותו בר-און); מיכאלי דיברה על ההתדרדרות של מעמד העיתונאים וגלשה להרצאה על אי-שוויון מגדרי (שזה מעניין מאוד אבל שוב, הלוואי וטאוסיג היה מרחיב); וכשהגיע תורו של יבין, הוא הסביר לכל הנוכחים באולם שהוא לא מבין מה הוא עושה פה.

“מה כל כך נורא?” שאל יבין, והסביר שסבל שנים מהפיקוח הנוקשה תחת ערוץ ציבורי ממלכתי. “מה אתם מעדיפים – הון-שלטון או שלטון-שלטון?” שאל, מניח שהתשובה ברורה ושאלו שתי האופציות היחידות בעולם. תוך כדי שהוא מסביר לנו על מאבקו הארוך למען חופש ביטוי הוא חזר על צמד המילים “הרע במיעוטו” כמה וכמה פעמים, כדי לתאר את המצב הקיים בו התקשורת נשלטת על ידי בעלי הון, מה שהחזיר אותי לדבריו של יובל שטייניץ לגבי הקפיטליזם כ”הרס התרבות” אך בכל זאת “הרע במיעוטו”.

יבין הכריז שבקרוב יסיים סדרה בת שלושה פרקים שעוסקת בצה”ל ובמתנחלים, אותה יכול היה לעשות רק בערוץ מסחרי בבעלות פרטית. הוא הסביר שהוא מרגיש תחושת הישג, כאשר לאחר שנים רבות של מאבק למען חופש הביטוי הוא יכול סוף-סוף לעסוק בנושאים שבעבר היו סגורים בפניו ולבקר את הצבא בגלוי. בתגובה שאל אותו רגב קונטס אם יסכים לבצע סדרת תחקירים על בעלי הון כפי שביצע על הצבא, וביקש את התייחסותו לסרטים ידועים שנפסלו לשידור משום שעסקו בקשרי הון-שלטון. יבין לא ממש התייחס לסרטים שנפסלו לשידור, ובסופו של דבר אמר שיסכים לעשות סדרה כזאת, מה שעורר לא מעט צקצוקי ספקנות בקרב הקהל. לאחר ההתבטאויות של יבין והתגובה של קונטס החלו רחשושים בקהל. בר-און ביקש מהקהל “לא לכעוס” ולשאול שאלות גם על נושאים אחרים.

ואני כעסתי.

בשאלתו מה כל כך נורא מתעלם יבין מהאחריות של התקשורת ומהרשלנות שבה פעלה כשלא ביקרה, לא הזהירה ולמעשה כמעט ולא התעסקה בירידה באיכות החיים ובצמיחת הפערים החברתים בארץ. דברים שלא קרו בבת אחת ביום בו דפני ליף החליטה להקים אוהל, להפתעתה הגמורה של העיתונות, אלא כתהליכים ארוכי טווח ממש לנגד עיני העיתונאים.

מה כל כך נורא, היא שאלה שבעבר היתה משתקת אותי ואת בני דורי, גורמת לנו לחשוב שאנחנו מפונקים ושתהליך ההתדרדרות שאנו חווים בכל תחום במדינה הוא רק בראש שלנו. היום השאלה הזאת צריכה לעשות רק דבר אחד – להכעיס אותנו.

מה כל כך נורא בזה שהעיתונאים שלנו הם פרילאנסרים שמקבלים שכר נמוך ולא יציב, צייתנים וממושמעים, ושכוחם של הבכירים ביותר הולך ופוחת – כך שגיא זהר הבא אולי כבר לא יוכל להרשות לעצמו להתפטר?

מה כל כך נורא בזה שמסריו של העיתון-ביטאון “ישראל היום” מודפסים ומחולקים לעניים בחינם, בעוד הם “קהל שבוי” באוטובוסים ורכבות?

מה כל כך נורא בזה שבעלים של נכסי נדל”ן משמעותיים אומרים לציבור אם לקנות או למכור דרך דפי העיתון?

מה כל כך נורא בזה שמאבקי עובדים כמעט וכלל לא מסוקרים, וכשהם מסוקרים זה בצורה מגמתית על גבול הגיחוך? (למשל הכותרת “ירדו מהפסים” לכתבה על מאבק עובדי הרכבת ב”ידיעות אחרונות” בימים האחרונים, או ההתעלמות כמעט מוחלטת ממאבקם הארוך של עובדי חיפה כימיקלים)

מה כל כך נורא בזה שכל פעם שמדברים על המשכורת שלנו מדברים על ממוצע במקום על חציון, ושמשתמשים בטבלאות ותרשימים כלכליים חלקיים, לא בהקשרם, מיושנים ומטעים?

מה כל כך נורא בזה שסרטים וכתבות שעוסקים בשחיתויות ומחדלים נגנזים ואף גרוע מכך, היוצרים נרתעים מלבצעם מראש?

מה כל כך נורא בזה שהבידור הולך ומשתלט על כל סוגי התוכן?

מדבריו של חיים יבין עולה טון מוכר, אותה רטוריקה קפיטליסטית קבועה: האופציות היחידות הן או תקשורת תחת מעורבות שלטונית ביורוקרטית מושחתת שחונקת את חופש הביטוי, או ערוץ מסחרי “חופשי” בחסות בעלי הון שאמנם מגבילה “טיפ-טיפונת” את חופש הביטוי, אבל היי, לפחות אפשר לבקר את השלטון והצבא. עלינו, הציבור, להבין שבכל מקרה טוב לא יהיה פה, זה כנראה מה שיש אז עדיף להסתפק ב”רע במיעוטו”.

אם יבין חושב שהוא ראה את הגרוע מכל כשעבד באותה מפלצת מנוונת שנקראת רשות השידור, אני ממליצה לו להסתכל קצת לצדדים אל עבר ערוצי התקשורת בארצות הברית ולבדוק מה קורה כאשר הטייקונים משתלטים על המדיה. אפשר לראות זאת בערוצי התקשורת של רופרט מרדוק, שם (ולא באיראן) לא מדברים על הפלות והומואים, אבל כן מדברים על ישו ומשתמשים במונחים כמו “כוחות הרשע” לעומת “כוחות האור” במהדורות החדשות (תבדקו אותי).

משם יצאה אותה עיתונות כלכלית אמריקאית ששיתפה פעולה ברצון עם המשבר שהרס את חייהם של לפחות שליש מהתושבים, מבלי להרתיע, מבלי לאותת ומבלי להזכיר את הסכנות הקרבות.

מה שמעניין במחאה הזאת היא שכל יום מגלים אנשים חדשים ומפתיעים שעמלים על שימור המצב הקיים ומתנגדים לשינוי. לא רק זהבית כהן נהנתה מ”ביקוש קשיח” (אותה מחלה שהסימפטומים שלה הם ייאוש, חוסר מוטיבציה קיצוני ואמונה שאי אפשר לשנות שלקו בה תושבי ישראל) עליו בנתה כשהרקיעה את מחירי הקוטג’. לא מדובר רק בטייקונים וביחצנים שלהם. מדובר גם במנחה טלוויזיה אהוב, עיתונאי שהכתיבה הקולחת שלו הנעימה את זמננו, אמנים, זמרים אהובים, פוליטיקאים שהיינו בטוחים שהם “מהמחנה שלנו”.

כולנו מדברים על כך שהמחאה גורמת לרגעים יפים של התחברות בין ימנים ושמאלנים, ערבים ויהודים ועוד. אך במחאה הזאת יש גם רגעים יפים של התנתקות. בין שמאלנים לשמאלנים, ימנים לימנים וכו’, חיים יבין שתמיד עורר בי תחושה נעימה של ביטחון התגלה רחוק ממני בהשקפותיו לפחות כמו המתנחלים עליהם הוא עורך סדרות. טאוסיג האשים את הציבור שנכשל בתפקידו בכך שהסכים לצרוך ריאליטי וזבל טלוויזיוני. אך האמת היא שהרבה לפני שהציבור אמור להתקומם, אמורה להתקומם התקשורת. הרבה לפני שאדם שעובד שעות רבות בשכר מינימום אמור לחזור הביתה אחרי יום ארוך ולהגיד לעצמו “היום אני לא אראה ‘כוכב נולד’ אלא אקח שלט ואצא להפגין בשעות הפנאי שלי”, אמור לשאת את השלט הזה עיתונאי, שמקבל כסף על נשיאת שלטים. וכפי ש”הביקוש הקשיח” מתרכך עד כדי כך שהוא מתפרץ בזעם כלבה רותחת בפניה של זהבית כהן, עליו להתפרץ באותה עצמה בפניה של התקשורת.

עלינו לעשות בדיוק הפוך ממה שמודי בר-און ביקש מאיתנו לעשות – לא להיות מנומסים, לכעוס, וכן להתפרץ לדיון. דור העיתונאים הישן נכשל, בורותו מסוכנת וכוונותיו לא ברורות. על העיתונאים החדשים יהיה לעמוד מראש בסטנדרט גבוה יותר וכפי שציין אחד מהקהל באולם – כנראה שהדרך היחידה תהיה האינטרנט.

הכותבת היא עורכת וידאו