מורשתו של נלסון מנדלה
הילה דיין
מרצה ביוניברסיטי קולג׳ אמסטרדם, ממקימות הארגון “אקדמיה לשוויון”
האיש המזוהה יותר מכל עם מות משטר האפרטהייד ככל הנראה נוטה למות. מדיווה, הפך נלסון מנדלה כבר בחייו לישות דאית, לא מהעולם הזה. בקייפטאון ראיתי לפני כמה שנים קיר מעוטר בגרפיטי הבלתי נשכח “Free Nelson Mandela”, ומכיוון שברור היה שלא מדובר בממצא ארכיאולוגי משנות השמונים לא ממש הבנתי מה פשר האנכרוניזם הזה. כך או כך, מנדלה הפך בחייו לאיקון מאבק החירות. ממנסחי ה-Freedom Charter, מגילת החירות של ה-ANC (מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי) משנת 1955, הוא נביא דרום אפריקה “החדשה”, ממציא ה”ריינבו ניישן”, המנהיג שנתפס כמי שללא הכריזמה המאחדת שלו לא ניתן היה לבצע את מהלך הדמוקרטיזציה הדרמטי שעברה דרום אפריקה באמצע שנות התשעים – מחברה המבוססת על הפרדה גזעית ושלטון עריץ על מליוני אנשים משוללי זכויות למדינת כל אזרחיה, בעלת אחת החוקות המתקדמות ביותר בעולם. היום יום הולדתו והוא מצוין כ“יום נלסון מנדלה”.

סיפור קריסת האפרטהייד והמהלכים שהביאו לשינוי משטר שנראה עד יומו האחרון כהגמוניה בלתי-מנוצחת, הוא סיפור מרתק שבדרך כלל נתפס כמודל “מעבר לדמוקרטיה” המוצלח ביותר במאה ה-20. צריך לזכור עם זאת, שהשנים שבין שחרור מנדלה מכלאו באי רובן והלגליזציה של ה-ANC ב-1991 והבחירות הדמוקרטיות של 1994 היו שנים סוערות וכלל לא היה ברור מה יהיה גורלה של דרום אפריקה לאחר התמוטטות האפרטהייד. העברת שלטון מסודרת ובלתי אלימה היתה אז אפשרות תאורטית בלבד. יותר אנשים נהרגו במהלך שנות מעבר אלה בהתפרצויות של אלימות פוליטית בין תומכי מפלגת האינקטה מהפריפריה הכפרית לתומכי ה-ANC העירוניים מאשר בכל שנות האפרטהייד. אלימות בין שחורים לשחורים. במהלכן עוצבה דמותה של דרום אפריקה החדשה ברוחה ובדמותה של ה-ANC ולדורות.
בהקשר הזה מעניין לקרוא את מה שרוני קסרילס, לוחם חירות וחבר מפלגת השלטון כתב ממש לאחרונה במאמר ב”גרדיאן” אודות הקרב על נפשה של ה-ANC, שהתחולל לדבריו בין השנים 1991-1996. קסריליס מעלה טענה קשה, שהמפלגה כרתה אז ברית פאוסטיאנית עם השטן של הכלכלה העולמית. מנדלה קיבל עצות אחיתופל ממקורבים וממומחי כלכלה שהזהירו אותו שכל חריגה מדוגמות הקפיטליזם המערבי תדרדר את דרום אפריקה לאסון. לדברי קסריליס, דווקא כשמנדלה היה בשיא כוחו, היתה לו הזדמנות לנצל את התמיכה האדירה במפלגה ובמשאבים שבהם התברכה הארץ המדהימה הזו כדי לדאוג לכך שהאפרטהייד יקרוס, לא רק כמשטר פוליטי אלא בראש ובראשונה כמשטר חברתי-כלכלי.
זה לא קרה, אומר קסרילס, We chickened out. בגדנו בהבטחה של מגילת החירות להילחם מלחמת חורמה בעוני ולהלאים את משאבי המדינה, כולל המכרות. בגדנו בהבטחה לחלוקת משאבים ולעשיית צדק לאוכלוסיית הרוב, שהמשטר נישל ועשק. מה צריך היה לעשות אחרת? הרשימה של קסריליס ארוכה: דרא”פ היתה צריכה לסרב לשלם חובות של משטר האפרטהייד, להכריח חברות שהרוויחו מהאפרטהייד לשלם פיצויים, למסות עשירים, לסרב למדיניות סחר חופשי פרועה ללא שום הגבלות, ועוד…
קסרילס, צריך לזכור, יודע על מה הוא מדבר. הוא ממקורבי מנדלה, מדמויות המפתח של הגוורדיה הישנה שתפסה את השלטון. הוא כותב את הדברים כשהאיש מוטל בצל הדמדומים של החיים, בניסיון לעורר איזה דיון אמיתי ונוקב בדרום אפריקה שמנדלה יותיר אחריו – לפני שהכל ייקבר תחת גבב של קלישאות חבוטות על אישיותו האצילית ונס הדמוקרטיה. אין ספק, ב-1994 נולדה דרום אפריקה החדשה כמדינת עשיריה ותאגידיה. משעשע, דרך אגב, לשמוע בהקשר הזה את הפוליטיקאים הדרום אפריקאים מהמפלגה שמאז שולטת ללא כל אופוזיציה רצינית מכנים זה את זה “קומרד”. כמעט שני עשורים עברו, וכרס השלטון עולה ותופחת, מרופדת בשכבה לא עבה במיוחד של מעמד ביניים שחור. בלי לזלזל בקאדרים של ה”דור הראשון לחופש,” שנולדו לתוך מציאות פוליטית שונה לחלוטין מזו של הוריהם והשכילו לנצל את ההזדמנויות שנפתחו בפניהם, ערי השאנטי עדיין עומדות על תילן, מליונים מתים מאיידס במדינה הכי עשירה ביבשת אפריקה, וגם אלימות פוליטית לא חסרה במדינת החוקה הכי מתקדמת בעולם. באוגוסט שעבר נהרגו 34 כורים שובתים במהלך הפגנה במכרה בבעלות חברה אנגלית בידי כוחות המשטרה, כתזכורת מצמררת לפשעי העבר.

אבל בחזרה למנדלה, האם באמת היתה לו אפשרות בחירה? האם באמת הכל סובב סביב האופן שבו הוא ניווט את ספינת האפרטהייד השוקעת לחוף מבטחים? ברור הרי, שקריאת ההיסטוריה דרך פריזמה כה צרה של מנהיגות כריזמטית מגבילה מאד את היכולת שלנו להבין תהליכי עומק חברתיים. ובכל זאת, שווה לפני סיום להזכיר את “הצל” של מנדלה, דמות שרבים מכירים בדרום אפריקה אך מעטים שמעו עליה מחוץ לה. כריס הני היה ראש המפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקנית, מנהיג גרילה, מפקד האגף הצבאי של ה-ANC בגלות. הוא תמך במשא ומתן עם משטר האפרטהייד, אבל נתפס כאיום רציני על הקו הפשרני שהובילו מנדלה ומקורביו ונרצח ב-1993 על ידי שני תומכי מפלגה לבנה קיצונית שהתנגדה אף היא לשיחות הפיוס. הרצח של הני היה נקודת מפנה בשיחות שנראו כמגיעות אל סף משבר. בעקבותיו נקבע מועד לבחירות, מתוך חשש אמיתי מהתפרצות של אלימות בלתי נשלטת ומלחמת אזרחים. בנאום טלויזיוני מיד לאחר הרצח, קרא מנדלה להפסקת האלימות ולאחדות לאומית במה שנחשב בעיני רבים לנאום שהכתיר אותו לנשיא עוד לפני הבחירות.
מה היה קורה לו כריס הני לא היה נרצח, והאלטרנטיבה שהוא שרטט בשנים הקריטיות הללו, שלא להיכנע לדרישות הלבנים להגנה בלתי מתפשרת על האינטרסים והנכסים הכלכליים שלהם, ולא להיכנע לתכתיבי מנגנוני כלכלת השוק העולמית, לא היתה נקברת איתו? בלתי אפשרי כמובן לענות על השאלה הזו אבל קשה לעמוד בפני האירוניה ההיסטורית הזו, שרצח האלטרנטיבה סלל את הדרך בסופו של דבר להמלכת מנדלה. שאלתי פעם את נומסה הני, בתו של כריס הני, שלמדה איתי באוניברסיטת שיקגו מה היא הרגישה באותו יום היסטורי ב-1994 שבו עמד נלסון מנדלה על מרפסת בניין העירייה בקייפטאון, מנופף בידיו לקהל נסער של המונים עם היוודע תוצאות הבחירות שהביאו לסיומו הרשמי של שלטון האפרטהייד. היא ענתה לי שכמו כל מי שהיה שם באירוע הבלתי נשכח הזה, היא היתה נרגשת עד דמעות, שזה היה היום המאושר בחייה. זוהי מורשת מנדלה. מורשת ההבטחה שבמקרה הטוב עדיין לא קוימה, ובמקרה הרע, פשוט נבגדה.


