מחשבות על מינוי האלופה
הכותרות צועקות היסטוריה: אלופה ראשונה במטה הכללי של צה”ל, 27 במאי 2011. הרמטכ”ל, רב אלוף בני גנץ, ושר הביטחון, רב אלוף בדימוס אהוד ברק, החליטו למנות את אורנה ברביבאי לעמוד בראש אגף כוח אדם במטכ”ל ולהעלותה לדרגת אלוף/אלופה.
לכאורה, בשורה משמחה למאבק הנשים לשוויון ולתנועה הפמיניסטית. אבל המינוי ההיסטורי הזה מעלה בצידו דילמות לא פשוטות למאבק הפמיניסטי ולתנועת הנשים לשוויון. והנה כמה מחשבות פמיניסטיות סותרות. אני חייבת לציין שאיני מכירה את האלופה המיועדת, ולכן המחשבות האלה אינן קשורות ליכולותיה, לאישיותה, לתפיסותיה הפמיניסטיות או הצבאיות.

- מינוי של אשה ראשונה לאלופה, צירופה לפורום המטה הכללי, העובדה שאשה תכהן באחד התפקידים החשובים בצבא: ראש אגף כוח אדם – כל הדברים האלה הם סיבה לחגיגה גדולה. מינויה של אורנה ברביבאי לאלופה מהווה פריצה משמעותית של תקרת הזכוכית, בוודאי כשמדובר בארגון כל כך היררכי וכל כך גברי כמו צה”ל. אין להפריז בחשיבות ההחלטה הזאת ויש לברך קודם כל את האלופה החדשה, וגם את הרמטכ”ל שקידם אותה.
אאא - אין ספק שהמינוי הוא ציון דרך היסטורי ראוי. מאז ראשית ימי צה”ל עם קום המדינה, התנהל מאבק של נשים לשוויון. ברובו היה זה מאבק אילם. בשנת 1992 הפך המאבק לציבורי, כאשר טוראית אליס מילר סללה באמצעות בג”ץ את דרכן של נשים היישר ללב המעוז הגברי בצבא: קורס הטיס. מילר לא הייתה לטייסת הראשונה בצה”ל, אולם המאבק שלה לשוויון חייב את חיל האוויר לפתוח את המסלול המפרך גם לנשים.
אאא
עם זאת, האשה הראשונה סיימה את קורס הטיס רק בשנת 98′ כנווטת, ואילו טייסת הקרב הראשונה סיימה בשנת 2001. למעשה, מאז הותרה כניסתן לקורס הטיס סיימו אותו 19 נשים בלבד. 19 נשים וכמעט 20 שנה חלפו מאז הבג”ץ ההיסטורי ההוא. כלומר: גם אחרי 20 שנה אין בחיל האוויר שוויון. לא כל שכן בכל צה”ל.
אאא - בקרב חלקים נרחבים בציבור משמעותו של שוויון הוא פשוט והוראתו: כולם אותו דבר. גברים-נשים, שחורים-לבנים, יהודים-מוסלמים-נוצרים-בודהיסטים, ישראלים-אירופאים וכיו”ב. אך למעשה, השוויון המהותי פירושו שכולם שונים אלה מאלה, ובכל זאת ראויים לשוויון. כלומר: גברים ונשים אינם אותו הדבר, וכך גם שחורים ולבנים, בני דתות שונות ועוד ועוד.
אאא
קיים שוני עמוק בין החוויה הגברית לחוויה הנשית, כמו גם בין חווית השחור לחוויית הלבן וכן הלאה. על בסיס ההבנה הזו, מינוי אלופה בצה”ל רק משעתק את התפיסה לפיה גברים ונשים שווים, ולכן אשה יכולה לעשות בדיוק מה שגבר יכול לעשות. מחשבה כזאת מנטרלת את השוני בין גברים ונשים, ובעיקר מוחקת את הפרספקטיבה הנשית ומהמקום הזה נשים בדרך כלל מאמצות את כללי המשחק הגבריים ואת דפוסי ההתנהגות הגבריים.מה מהותו של השוויון המתאפשר בצה"ל בין נשים לגברים? צילום: ויקישיתוף - מינויה של אשה אחת, ראשונה, כאלופה בצה”ל הוא כשלעצמו סמלי, אך אינו מביא לשינוי מהותי. השינוי המהותי, כמו שמראים כל המחקרים בנושא, מגיע רק כשיש מאסה קריטית. מאסה קריטית פירושה לפחות 40% נשים בגוף מסוים. כלומר: רק כשסביב שולחן הישיבות של המטה הכללי יישבו לפחות 40 אחוזים אלופות, ורק כאשר בכל שדרות הפיקוד בצבא יהיו לפחות 40 אחוזים נשים – רק אז יגיע השינוי שמשמעותו שוויון.
אאא
לאור זאת, מינוי אשה אחת עלול להישאר בגדר קוריוז (מחילה מהאלופה ברביבאי, אני בטוחה שאיננה קוריוז) או סמל. ועל כן יש לקרוא לרמטכ”ל גנץ ולשר הביטחון ברק לא להסתפק במינוי היחיד הסמלי הזה, אלא לחולל שינוי אמיתי ולמנות נשים רבות לתפקידים בכירים. במצב שבו יש רק אלופה אחת, קשה לתאר את העומס שרובץ על כתפיה כסמל או את הקושי שתציב בפניה עשיית השינוי המתבקש שיביא לשוויון של ממש.
אאא
כשאשה אחת מצויה לבדה במרחב גברי אקסקלוסיבי, יקשה עליה עד מאוד להביא לתוכו תפיסת עולם ודרך אלטרנטיבית הנובעות מהיותה אשה, משום שהיא תהיה לבדה למול הרבה גברים. כולנו מכירות את החוויה הבלתי נעימה הזו, להיות אחת מול רבים.
אאא - מחקרים ותיאוריות פמיניסטיות הוכיחו שבחברות שבהן יש סכסוך אלים מתמשך, שבהן חלק משמעותי מהחברה, הכלכלה, הפוליטיקה והמדיניות נשענים על הצבא ועל שיח ביטחוני – בחברות כאלה נשמר אי-השוויון בין גברים ונשים. יותר מכך: המחקרים הוכיחו שמי שמרוויח ממצבים אלה הם הגברים, והם משמרים את עליונותם החברתית.
אאא
מצבים כאלה מחלישים את הנשים כקבוצה, כקולקטיב ובדרך כלל גם כיחידות. על כן, בחירתה של אלופה ראשונה בצה”ל אינה מביאה איתה בהכרח רווחה לנשים כולם. יש בה בעיקר כדי לסמן דווקא את המגמה ההפוכה: הנשים נגררות ללב השיח הגברי-צבאי-ביטחוני במובן הצר (ביטחוני שמדבר על כוחות, אוגדות ותחמושת, ולא על ביטחון אישי, תעסוקתי ואזרחי). כלומר: מינוי אשה למטכ”ל לא ייצר את השינוי המיוחל שיביא לדמיליטריזציה של החברה הישראלית, אלא יחזק אותה.
אאא - חלק משמעותי מהרישות החברתי בישראל נשען על חברויות שנוצרות בצבא. אין זה סוד ומחקרים סוציולוגיים רבים נכתבו על כך, שהקשר בין הגברים בשירות הצבאי ובהמשך בשנות המילואים הרבות הוא חזק מכל חיבור חברתי אחר. אין זה סוד שבין גברים שחוו שירות משותף ואכלו יחד מאותו מסטינג יש חיבור עמוק המאפשר להם רשת תמיכה וקידום עוצמתיים. די אם נביט במפה הפוליטית ונראה שהחיבור בין נתניהו לברק – שניהם יוצאי “היחידה” (סיירת מטכ”ל המיתולוגית), חזק מכל פוליטיקה. הם סומכים אחד על השני, הם מבינים אחד את השני וכל מילה מיותרת. כמעט בכל מוקד עוצמה וקבלת החלטות שנבדוק, נבחין באלמנט הצבאי-ביטחוני הזה. הם עוזרים זה לזה להתקדם, הם תומכים, יוצרים קשרים אחד בשביל השני, גם בדור הילדים. נשים נעדרות לגמרי ממוקדי העוצמה בישראל, והעובדה שאלופה חדשה מונתה זה עתה לא תביא בהכרח לשבירת המונופול הגברי על הרשתות החברתיות הללו.
רה"מ נתניהו ושר הבטחון ברק. מבינים זה את זה בלי מילים. צילום: cc by-Israel Defense Forces - הסמל: אין לזלזל בסמליות שבבחירתה של אלופה. עם זאת, היו ימים שבהם היה המטה הכללי אייקון תרבותי-חברתי. זה התבטא בכך שכולם ידעו בעל פה את שמות כל האלופים, בכך שילדים שאפו להיות רמטכ”ל, בכך שזו הייתה התחפושת הפופולארית בפורים ועוד. בימים ההם הייתה משמעות לכל מינוי. היום יש אלופים רבים סביב שולחן המטכ”ל וזוהרו של האייקון הזה התעמעם במקצת.
אאא - אסור לשכוח את העובדה שהיום, בשנת 2011, הצבא כבר אינו צבא העם. רק חלקים מסוימים מאוד בציבור הישראלי מתגייסים לצבא. חרדים וערבים אינם מתגייסים לצבא ועכשיו הם מהווים אחוז משמעותי מהחברה הישראלית. אי לכך, מינויה של אלופה ראשונה מהווה סמל לחלק מהציבור הישראלי: החלק של היהודים, החילונים והדתיים-לאומיים. החלק הזה הוא אמנם רוב הציבור, אבל זה רוב שהולך ומצטמצם.
כאמור, אלה רק מחשבות ראשוניות, חלקיות וסותרות למינויה של האלופה הראשונה בצה”ל. ברכות לאלופה אורנה ברביבאי.




