• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

נשארים בחיפה על אפו וחמתו של הטרנספריסט החדש

יוסף אלגזי

   התנגדותי הנחרצת למלחמה הנפשעת, שמנהלת ממשלת אולמרט-פרץ-פרס נגד העם הפלסטיני בעזה ובגדה המערבית ונגד העם הלבנוני, אינה מונעת ממני להדגיש כל העת את התנגדותי לארגון החיזבאללה, לאידאולוגיה שלו  ולפעולותיו הרצחניות, למזכ”ל שלו, חסן נסראללה, ולפטרונו, נשיא איראן מכחיש השואה, מחמוד אחמדינג`אד.

לא איזון קדוש ולא השוואתנות מניעים אותי. אני פשוט אינני משתמש במאזניים של גזע, לאום, דת, עדה או מדינה, אלא במאזניים של צדק. ולכן אני כואב את  כל קורבנות המלחמה, בקרית שמונה ובמע`אר, בעכו ובדיר אל-אסד, בביירות ובצור, ובכל מקום שמשיגים אותם המפציצים והתותחים של צה”ל והטילים והרקטות של חיזבאללה.   

האחראים לאלף ההרוגים עד כה בלבנון, למאה ההרוגים בישראל, לעשרות ההרוגים בשטחים הכבושים, להרס התשתיות בלבנון, לביירות ולקרית שמונה ההרוסות, למיליון העקורים בלבנון, לרבבות הפליטים בישראל, – הם פושעי מלחמה. ההכשר שסיפק יו”ר תנועה מרצ, ח”כ יוסי ביילין, בשם “השמאל הציוני” בהכריזו, “התגובה הצבאית בעזה מוצדקת בעינינו והתגובה בלבנון מוצדקת לא פחות” –  לא ינקה אף אחד. גם לא ההכשר שניסו לספק עמוס עוז, א.ב.יהושע ודוד גרוסמן. מי שביקש להפציץ כדי לגרום לאוכלוסיה בלבנון ללחוץ על ממשלתה – משתמש במאות אלפי אנשים כבני-ערובה, כאבק אדם שאפשר לדרוס להגשמת מטרותיו המדיניות.

בעוד ממשלת ישראל  מאיימת עכשיו בהרחבת הלחימה בלבנון,  נסראללה קורא לתושבי חיפה הערבים לעזוב את עירם ולא, הוא מאיים, ארגונו שוב יפציץ אותה על תושביה היהודים הערבים.

 הצהרתו המתלהמת של נסראללה לא הפתיעה אותי. הטילים זורעי המוות ששילחו הוא וארגונו נגד נצרת, תרשיחא, עכו, מע`אר, שפרעם, דיר אל-אסד, ואדי ניסנאס בחיפה ויישובים ערבים נוספים לא היו טעות בניווט. הם כוונו בזדון. מירקם הדו-קיום היהודי-ערבי בגליל, בצל האפליה המתמשכת, אינו יקר ללבו. בצדק הגדיר ארגון זכויות האדם “יומן רייטס ווטש” את הפגזות חיזבאללה בצפון הארץ פשעי מלחמה.

תושבי חיפה הערבים – כך אני מקווה מעומק לבי –  לא ינטשו את עירם-מכורתם. הם לא יישמעו לעצתו-איומו של הטרנספריסט החדש נסראללה, שדבריו עוררו קריאות הסכמה וצהלה בקרב מחנה הימין הגזעני הישראלי,  שמטיף זה שנים לטרנספר של האזרחים הערבים הפלסטינים ממולדתם. בקוראו לערבים בחיפה לעזוב את עירם, נסראללה לא פירט,  לאן הוא מציע להם לאן לעבור. לגדה המערבית או לעזה שם משתולל צה”ל? ללבנון – שם חיים הפלסטינים כאזרחים מדרגה ז`? לתל-אביב אולי?

אחד מעורכי היומון “אל-איתיחאד”, שמישכנו הישן בחיפה התמוטט בעקבות הפגזת החיזבאללה, מסר לי היום (10.8), כי אכן יש תושבים ערביים, שבהלה אחזה בהם בעקבות איומיו של נסאללה, וכי  ראה תושבים בעיר  אורזים חפצים מתוך כוונה לעזוב אותה. לשאלתי לאן הם יעקרו, הוא השיב: “למשל לבית לחם, שגם היא איננה בטוחה כלל וכלל”. הוא הוסיף: “אני נימנה עם אלה המנסים לשכנע את האנשים לא לנטוש את בתיהם ואת יישוביהם. למטרה זו פרסמנו היום את קריאתו של ח”כ לשעבר עצאם מח`ול לאזרחים הערבים להישאר במקומותיהם”.  תגובה דומה השמיע היום בבוקר (9.8)  ברדיו ד”ר אליאס טובי, בנו של הקומוניסט הוותיק תופיק טובי, ממנהיגי ה”סומוד” הפלסטיני.

           לא כך הגיב “מחסום”, אתר בל”ד בעברית. בלילה של יום רביעי (9.8) האתר כבר כלל עדכון בדבר  15 חיילי צה”ל ההרוגים, אך הוא לא הביא את נאומו  של נסראללה. ואילו למחרת בבוקר מערכת  “מחסום” אומנם ציטטה  את קריאתו של מנהיג החיזבאללה לערבים בחיפה לעזוב את העיר, אך היא לא טרחה להגיב על כך.

ערב מותו כתב הסופר אמיל חביבי (1921-1996) “נשאר בחיפה” (“הארץ”, 3.5.1996). זה המשפט שביקש לחרוט במצבת קברו. זוהי צוואתו הפוליטית.

עצת האחיתופל של נסראללה הזכירה לי דברים, שכתב בזכרונותיו עורך-הדין חנא נקארה (1912-1984) שבחייו זכה לכינוי החיבה העממי “מגן האדמה והחלכאים”. בזכרונותיו, שהתפרסמו אחר מותו בספר, “חנא נקארה, פרקליט האדמה והעם” (הוצאת “אל-אסואר”, עכו 1985; “משארף”, מס` 20, אביב 2003), נקארה גולל בהרחבה את טרגדיית העקירה והנכבה בחיפה ב-1948. מתוך 80,000 פלסטינים שחיו בה עד המלחמה נותרו בה אחרי המלחמה רק כ-1,500 איש. האחרים נמנו עם מאות אלפי הפליטים הפלסטינים של המלחמה ההיא.

באסון הנורא שפקד את עמו האשים נקארה את המימסד הציוני, את ההגנה, האצ”ל והלח”י, את השלטון הבריטי המסכסך, אך לא שכח להזכיר גם אותם מנהיגים ערבים שקראו לפלסטינים לנטוש את בתיהם, את עריהם וכפריהם ואת מולדתם ומכרו להם את האשלייה, שעם ניצחון הצבאות הערבים הם עוד ישובו ליישוביהם כמנצחים.

נקארה הזכיר את טבח דיר יאסין (9.4.1948) והשפעתו הנוראה. בזכרונותיו הוא מתאר  את הניסיונות  להרגיע את הרוחות בחיפה המעורבת ולמנוע בה שפיכות-דמים הדדית. חיילים בריטיים, הוא כותב,  ירו בחיפה לסירוגין פעם לעבר השכונות הערביות ופעם לעבר השכונות היהודיות, כדי להסית אלה באלה ולגרום לבריחתם של ערבים נוספים. לפני נסיגתם מחיפה,  השלטונות הבריטיים עודדו את תושבי חיפה הפלסטינים לנטוש את עירם והעמידו לרשותם ספינות מילוט. נקארה מתאר בהרחבה את המאמצים שהשקיעו הוא ומנהיגים פלסטינים נוספים בביירות, בדמשק ובקהיר, כדי להפסיק את הקרבות ולמנוע מהפלסטינים לנטוש את בתיהם ואת יישוביהם, אך ללא הצלחה. ואילו מנגד, אותם מנהיגים ערבים שעודדו את הפלסטינים לנטוש את בתיהם, את עריהם וכפריהם הכינו רשימה שמית של 26 מנהיגים פלסטינים שיש לחסל, משום שביקשו להשקיט את הרוחות והביעו את התנגדותם לקריאות לעזוב את חיפה. מזימת החיסול לא צלחה.

בנקודה זו סיכם נקארה בזכרונותיו את הדברים לאחור. “היום אחרי שלושים שנה,  הנהגת אש”ף וכל מי שנאמנים לעמם הפלסטיני מודים, שהשגיאה הגדולה ביותר שעשו הערבים באותה התקופה היתה העקירה מעריהם ומכפריהם בשעה שהישארותם היתה אפשרית. ואני אומר, שהאווילות החמורה ביותר של הריאקציה הערבית היא שלא הסתירה את בגידתה. היא פתחה את שערי המדינות השכנות בפני זרם העקורים  ואפשרה לציונות להעביר לידיה ערים וכפרים”.    

היתה נכבה והיא לא תחזור.

כנראה שיעניין אותך גם: