עדות: המשטרה ביפו הפכה למיליציה חמושה

ביום שני בערב בשבוע שעבר רכב עלי – צעיר יפואי בן 19 ללא כל עבר פלילי, נורמטיבי ושומר חוק (ממש לא “דמות מוכרת”) – באטיות באופניו החשמליים, בדרך לחבר שיעזור לו לתקן אותם. עלי מגיע מדי יום על אופניו לעבודה והיה זקוק להם ביום שלישי מוקדם בבוקר. בזמן שהוא רוכב, ניידת משטרה עוצרת בצד השני של רחוב יפת ומודיעה לו ברמקול לעצור. עלי עוצר. שוטרים במדי יס”מ יוצאים מהניידת, ניגשים אליו ולוקחים אותו לניידת. עלי לא מתנגד ופשוט הולך איתם, בקצב רגיל.

את רגעי המעצר ראיתי בווידאו שצולם על ידי מצלמות האבטחה של חנות סמוכה: עלי צועד עם השוטרים, ולפני כן מוסר את האופניים ואת הטלפון הנייד לחבר שראה את המעצר מחנות קרובה ויצא החוצה. אמנם לא ברור למה עלי אמור לבוא איתם, למה בכלל עצרו אותו, אך הכל מתנהל כאמור ללא כל התנגדות. בשלב זה גם השוטרים מתנהגים ללא אלימות.

לאחר מכן, הכל משתנה.

עלי מספר לי שאחד השוטרים אמר לו כבר בתחילת המעצר, כאשר עוד היו ברחוב, שאמו של עלי עוסקת במקצוע מאוד מסוים. עלי החזיר לו באותה מטבע, כי התעצבן וכי מאוד אוהב את אמו. אך מכיוון שחשש, לא עשה דבר מעבר לדיבור. הוא הבין שכל תנועה “לא במקום” עלולה להתפרש כתקיפת שוטר – וביפו כבר שמענו די תיאורים של “תקיפות שוטרים”. עם שוטרים לא מתווכחים. זאת אומרת, אם אתה פלסטיני צעיר ביפו, ממש לא כדאי לך להתווכח עם שוטר. לך אין פריבילגיות – נהפוך הוא.

השוטרים לוקחים את עלי בניידת למגרש חניה אי שם באזור ה”סי פאלאס” המבודד בבת ים. בדרך לשם, הם מכניסים לו מכות רצח, בעיקר בראש ובפנים. עלי לא מתנגד ולא מגן על עצמו כי הוא מפוחד עד מוות. הוא גם לא מדבר. חושש לחייו, ממש כך. כבר לא מסוגל לזוז. מכה משמאל, מכה מימין, הכל בפנים. נהג הניידת אומר לעלי להתקרב עם הראש לכיוונו – עלי ממלא את הפקודה והנהג מכניס לו בוקס עם מרפקו תוך כדי נסיעה.

בעת החניה במקום השוטרים ממשיכים להכות את עלי, בעיקר בפלג גופו העליון. אחרי כחצי שעה של התעללות הוא נלקח בחזרה ליפו, לשביל צר סמוך לבית החולים דג’אני (כיום צהלון), לא רחוק מתיכון עירוני ז’. עוד מקום חשוך שבו לא יימצאו עדים. השוטרים נותנים לו דו”ח על סך אלף שקלים, “כי דיבר בנייד תוך כדי נהיגה על האופניים החשמליות שלו”. כאשר הם זורקים את עלי מהניידת הם אומרים לו שירוץ כי אם לא, הם יעצרו אותו וימשיכו “לטפל בו”. עלי המפוחד עד מאוד רץ בכוחותיו האחרונים.

כחצי שעה עוברת. חברים לוקחים את עלי לחדר מיון. על פי התיעוד הרפואי, מעבר לפגיעות בפניו, יש חשד לפגיעה בחוליות הצוואר. פניו של עלי נפוחות מאוד, שפתיו קרועות ומדממות, פנסים סביב עיניו – אך גרועה מכל היא הטראומה הנפשית. הידיעה המצמררת שאין לו הגנה. שמשהו מאוד יסודי בחברה השתבש.

לו היה עלי באמת חשוד בביצוע עבירה, הוא היה נעצר ונלקח לתחנת המשטרה סלמה לצרכי חקירה. זה לא קרה. הוא שוחרר אחרי סיבוב מכות רצח. הדו”ח שקיבל מהשוטרים מאפשר לזהות אותם, אחד מהם מוכר ביפו. כלומר, השוטרים כלל לא חששו שיזוהו כשהיו במשמרת שיטור רשמית. לא מדובר בשוטרים שבסיום משמרת החליטו “להשתעשע”. עלי שוקל לפנות למח”ש.

אין זו העדות היחידה שהגיעה לידיעתי: יום לפני הסיוט של עלי בעט שוטר בנער שישב בצד הרחוב ביחד עם חבריו. השוטר עבר, קילל ובעט, ככה, בספונטניות. הנערים לא עשו דבר כי הבינו שאם יגידו דבר-מה, הם עלולים להיות חשודים ולהילקח למעצר. פשוט ישבו ושתקו.

ביפו אפשר לשמוע עדויות רבות מסוג זה. האם מדובר בעשבים שוטים, שוטרים בודדים, או שמא אנו עדים כאן לסוג של התנהלות, לא פורמלית אך מושרשת, למדיניות של “נראה להם, נטפל בהם”?

המשטרה אמורה לשרת אותנו, האזרחים. אך כאשר היא הופכת למיליציה בשירות כוחות מאוד מסוימים, כולנו בסכנה. הראשונים לשלם את המחיר הם צעירי יפו הפלסטינים באשר הם. מעצרי שווא הם כלי יעיל לדיכוי אוכלוסיות. הם גם סימן היכר למשטרים אפלים.