על תהליכי גמילה של ניאו-ליברלים

ENGLISH

מעניין לעקוב אחר מה שקרה לשיח החברתי-כלכלי בישראל בשלושת העשורים האחרונים. כיצד המילון והשיח הסוציאל-דמוקרטי, שהיה נחלתם של מעטים, שיח שבמרכזו ערכים כצדק חברתי, סולידאריות ואחריות קולקטיבית דוגמת מודל מדינת הרווחה הנורדית, נוכס ואומץ בחלקו על ידי התקשורת הממסדית. היו ימים שהשיח הזה זכה לקיתונות של בוז ולעג מצדה של התקשורת הכלכלית הניאו-ליברלית שהתייחסה אל כל מי שהעלה על דל שפתיו מושגים כצדק חברתי וסוציאל-דמוקרטיה, כאל בורים בכלכלה, דוגמטים ואידיאולוגים שחזונם הוא הפיכתה של ישראל לברית המועצות הסטאליניסטית.

התקשורת הכלכלית הממסדית הניאו-ליברלית כללה אז המוני חסידים שוטים כגיא רולניק, ששירת אז ככתב כלכלי בגלי צה”ל. אני נזכר בשידורי התעמולה השבועיים לטובת בעלי ההון והקפיטליזם הפרוע בתוכנית “שעה קלה על כלכלה”, שערך והגיש בתחנה הכתב והפרשן הכלכלי הבכיר של עיתון “הארץ”, אברהם טל. הטפות יום-יומיות להפרטה, קיצוץ תקציבים חברתיים ודה-רגולציה להם היו שותפים רבים אחרים בתקשורת הממסדית – שלא היו אלא חקיינים פרובינציאלים של בני בריתם האידיאולוגים התאצ’ריסטים והרייגניסטים שמעבר לים. בשנים האחרונות, בעיקר לאחר המשבר הפיננסי העולמי ב-2008 וביתר שאת מאז המחאה החברתית בישראל ב-2011, עוברים חלק מהחסידים השוטים הללו הליכי גמילה אידיאולוגיים, ולפתע הם מגלים את המימד החברתי של הכלכלה, ונחשפים לתגלית המדהימה שהכלכלה צריכה לשרת את החברה ולא להיפך. מה שמצחיק זו המהירות שבה מעצבי דעת הקהל ההפכפכים הללו מנכסים לעצמם שיח חברתי פרוגרסיבי ללא שמץ התנצלות או חרטה. אני לא מתלונן, אין לי רק אלא לאחל להם גמילה שלמה ומוצלחת ושחרור מהיר מכבלי הכת.

לפני כחצי שנה, על רקע חורבות תוצאות הקפיטליזם הפרוע שלו הטיף, גילה השבועון הכלכלי השמרני “האקונומיסט” את מודל מדינת הרווחה הנורדי והעלה אותו על נס כמופת כלכלי וחברתי, נס הכולל פריון כלכלי גבוה, שיעורי עוני נמוכים ואי-שוויון חברתי וכלכלי קטן. לא חלף זמן רב ו”דה מארקר” ייבא ותרגם את התגלית הזו עבור קהל הקוראים הישראלי. מה ש”האקונומיסט” תיאר כמדינת הרווחה הסקנדינבית היה תיאור חלקי ומוטעה, כפי שתיאר במדויק ובאופן בהיר ג’וזף שוורץ במגזין “Dissent”. התיאור הזה לא כלל בין היתר את השיעור הגבוה מאד של עובדים מאורגנים בארצות אלו ואת תפקידם המרכזי בקביעת המדיניות החברתית והכלכלית. עניין שד”ר עמי וטורי, המומחה היחיד בישראל בנושא המדיניות החברתית והכלכלית של מדינות סקנדינביה וממייסדי ארגון “כוח לעובדים”, הצביע עליו יותר מפעם אחת. “האקונומיסט”, כמו גם “דה מארקר”, משתדל מאד שלא להבליט יתר על המידה למשל את העובדה ש-30% מכוח העבודה במדינות אלו מועסק בסקטור הציבורי, הסקטור שהוא שנוא נפשם, לעומת שיעור העסקה של 15% במדינות ה-OECD.

השבוע, גיא רולניק מקדיש מספר עמודים לא קטן לבחינת המודל השבדי, שרובו כולל ראיונות מעניינים עם כלכלנים של איגודים מקצועיים וכלכלנים אחרים. עמי וטורי, המשבח את רולניק על תיקון עיוותי עבר של המודל, מצביע על המסקנות חסרות הבסיס לדעתו שרולניק מסיק אודות הליכי התאגדות עובדים בשנים האחרונות בישראל.

הבעיה עם רולניק ורבים אחרים שגילו לאחרונה את המודל השבדי היא האופן הסלקטיבי והמוטה שהם מתארים אותו – תיאור סלקטיבי המתיישב עם עמדותיהם האידיאולוגיות. רולניק כותב: “הנה מה שלמדנו מהכלכלנים המייצגים את הוועדים הגדולים ביותר בשבדיה: כל הסכמי העבודה והשכר במדינה כפופים לעיקרון המקודש של יעילות ופריון. כדי לוודא שהסכמי השכר לא פוגעים בכלכלה, הם מובלים על ידי הסכמי שכר בתעשיות הייצוא, שצריכות להתחרות בשווקים הבינלאומיים”. המסקנה המתבקשת מדברים אלו ומדברי הכלכלנים השבדים, שהיה צריך לאמץ מעריץ חדש ומתלהב של המודל השבדי שמעוניין לייבאו לישראל, היא שהדבר ההכרחי והדחוף שצריך לעשות כאן זה לפעול להקמתם של ארגוני עובדים חזקים בתעשיות הייצוא, למשל בתעשייה מרכזית נטולת ארגוני עובדים כתעשיית ההיי-טק. במקום זאת, המסקנה הפבלוביאנית של רולניק, שהיא גם אחת האג’נדות המרכזיות של “דה מארקר” (להוציא חריגים), היא החלשת איגודי העובדים בסקטור הציבורי (כן, גם אני מסכים שהם זקוקים לרפורמות דמוקרטיות משמעותיות).

על מנת ליצור ניגוד חריף בין ישראל לשבדיה רולניק גם מציג תמונה מוטעית של התארגנויות עובדים חדשות בישראל, כאילו כולן מתרחשות בסקטור הציבורי, תוך התעלמות מהתארגנויות עובדים חדשות המתרחשות לאחרונה בענפי הביטוח, התקשורת והסלולר. “דה מארקר” נוהג לבכות את מר גורלם של עובדים בלתי מאוגדים בעלי סל זכויות מצומק ועובדי קבלן, אולם זה אינו נעשה בדרך כלל על מנת לשפר את מצבם, אלא רק בהקשר של ניגוח האיגודים המקצועיים הקיימים.

המודל השבדי מכיל כמרכיב מרכזי את שוק העבודה הגמיש, שוק עבודה שבו עובדים מתניידים במהלך הקריירה שלהם בין מקומות עבודה שונים. אולם על מנת לקיים את שוק העבודה הגמיש, שבדיה מקצה כ-3% מהתוצר הלאומי הגולמי שלה להכשרה מקצועית ומעניקה דמי אבטלה נדיבים לעובדים חסרי תעסוקה. בישראל, שבה חוסל למעשה תקציב ההכשרה המקצועית, הייתי מצפה מחסיד של המודל השבדי כרולניק שביטחון תעסוקתי והסדרי קביעות מהווים לתפיסתו את אחד הגורמים המרכזיים לחוסר יעילות כלכלית והשחתה במשק הישראלי, לתמוך במרכיבים מרכזיים אלו של המודל השבדי ולפעול ליישומו בישראל, אבל גם במקרה זה אף מילה.

כך גם בעניין ההפרטה. רולניק מדגיש את מדיניות הפרטת שירותים חברתיים כשירותי חינוך ובריאות. כך למשל, אספקת שירותי חינוך בשבדיה נעשית לא רק על ידי המדינה אלא גם על ידי גופים פרטיים, חלקם ללא מטרות רווח וחלקם למטרות רווח. לאזרחים מוענקים על ידי המדינה שוברים שבאמצעותם הם יכולים לבחור בין בתי ספר שונים ציבוריים, לא ציבוריים ובתי ספר של גופים פרטיים למטרות רווח. אולם חשוב להדגיש שהשוברים הללו מוענקים על בסיס שווה, ואי אפשר להוסיף עליהם כספים פרטיים. כמו כן, כל בתי הספר נמצאים תחת רגולציה מאד קפדנית של המדינה. כפי שעולה מדברי המרואיינים, חינוך הוא דווקא מקור מרכזי של חוסר נחת בשבדיה, לדבריהם שכר המורים הנמוך ורמת ההישגים של התלמידים השבדים נמוכה יחסית. בנוסף, לא הכל ורוד במערכת החינוך השבדית. לפני מספר חודשים הכריז אחד התאגידים הפרטיים הגדולים המספק שירותי חינוך JB Education על פשיטת רגל כשהוא מותיר אלפי תלמידים ומורים חסרי אונים. הפרטה של מערכת החינוך הכוללת בין היתר הפרטת אספקת שירותי חינוך ועירוב גורמים למטרות רווח ויצירת תחרות בין בתי ספר באמצעות שוברים, הוא נושא רציני מדי על מנת לפטור אותו בהצהרה שכך נוהגים בגן העדן השבדי רק מפני שזה מסתדר עם ההעדפות האידיאולוגיות הליברטריאניות שלך.

אם החליטו ב”דה מארקר” להתגייס לאימוץ וקידום המודל השבדי שבין היתר מבוסס על נורמות וערכים היסטוריים מוסריים ותרבותיים ייחודיים, אז כצעד ראשון, כפי שעולה גם מדברי המרואיינים, כדאי להם להשתחרר תחילה מאובססיית רדיפת עובדי הסקטור הציבורי. במקום זה, שיפנו קצת מקום בעיתון לכתוב על חשיבות הקמת התארגנויות עובדים בסקטורים מוטי ייצוא, וייצאו בקריאה להשקעה ציבורית בהכשרה מקצועית והגדלת דמי האבטלה. אלה הם מרכיבים מרכזיים באוטופיה השבדית.