על 'זכות השיבה' של שמאלנים לימין

אנשים כמו עינת וילף, עדי שורץ וגדי טאוב גדלו לדבריהם בשמאל הישראלי והאמינו באפשרות של שלום עם הפלסטינים והערבים במסגרת ‘שטחים תמורת שלום’ (במקרה של וילף, אגב, ה’שמאליות’ הזאת לא ממש מסתדרת עם תמיכתה בחוק הלאום, עם היותה חברה בוועד המייעץ של NGO מוניטור ופעילויות אחרות, אבל נניח לזה). בשלב מסוים, היתה לשורץ ולווילף הארה: הם הגיעו למסקנה שמקור הבעיה הוא התביעה הפלסטינית ל’זכות השיבה’, ושתביעה זו אינה אלא כלי להשמדת ישראל.

במאמרם של השניים “בעזה נלחמים רק על זכות השיבה” (“הארץ”, 16.05), שפורסם סמוך ליציאתו לאור של ספרם “מלחמת זכות השיבה” (כנרת זמורה ביתן), הם טוענים כי המלחמה המתמשכת עם עזה אינה סביב הסגר ולא נובעת מהמצב הכלכלי. היא אפילו לא בגלל חמאס. זוהי אותה מלחמה שניטשת מאז 1948 — ‘מלחמת זכות השיבה’.

לדבריהם, כבר 70 שנה שהפלסטינים נלחמים לא למען מדינה משלהם, אותה יכלו להשיג כבר ב–1937 וב–1947, וגם לא למען סיום הכיבוש של שטחי הגדה והרצועה או שיפור התנאים הכלכליים; המלחמה, על פי שורץ ווילף, היא על עצם קיומה של מדינת ישראל. מבחינת הפלסטינים, ישראל היא ישות חריגה במרחב ערבי ומוסלמי, וימיה ספורים: “תביעת השיבה והמניעה בכל מחיר של שיקום הפליטים נועדו להבטיח, שגם לאחר הקמתה לא תדע ישראל ולו יום אחד של שקט, ותחיה תחת החרב המתהפכת של זמניות קיומה (…) דרישת השיבה הפלסטינית עוצבה כבר בתום מלחמת העצמאות כדרך להמשך המלחמה באמצעים אחרים.”

תפיסה זו היא חד-צדדית ומוטעית במידה רבה. ההבדל בין התנועות הפלסטיניות לבין הציונות, בין טרור ולוחמי חופש, תלוי בזווית הראייה. הלוא גם הציונות השתמשה במוטיב של ‘זכות השיבה’ במטרה להקים את מדינת ישראל ומאוחר יותר, תוך מלחמת העצמאות, לגירוש התושבים הפלסטינים. בעוד חלום השיבה הפלסטיני הופך תחת העט של שורץ ווילף להיות כלי להשמדת ישראל, לא עולה בדעתם האפשרות שזו משאת נפש של אנשים שחוו את הנכבה ומספרים זאת לילדיהם, כפי שהיהודים מצווים לספר, ומספרים, למשל ביציאת מצרים. מעניין אם הם היו טוענים שהאמירה ‘בשנה הבאה בירושלים הבנויה’, הנאמרת בכל שנה בקריאת ההגדה, עוצבה כבר בתום מרד בר-כוכבא כדרך להמשך המלחמה באמצעים אחרים.

יתרה מכך, זכות השיבה היתה והינה אבן הראשה של הציונות ומדינת ישראל. התביעה הציונית לזכות השיבה של היהודים היתה הבסיס להצהרת בלפור ולכתב המנדט הבריטי. כך שאפשר לומר בעקבות שורץ ווילף, כי ‘מלחמת זכות השיבה’ הציונית זו אותה מלחמה הניטשת אחרי שהיהודים השיגו מדינה משלהם, ומטרתה היתה ועודנה כיבוש וסיפוח של שטחי הגדה והרצועה, כלי להשמדת פלסטין. כמו כן, שוורץ ווילף מתעלמים לחלוטין ממה שעושה ישראל בגדה וברצועת עזה: לפי מאמרם, ישראל הינה פסיבית ורוצה בשלום, כולל בנט והסמוטריצ’ים. מלבד משאיות מזון ותרופות לעזה, אין כל אזכור למה שישראל עושה לפלסטינים, להשפלה, לדיכוי ולמדיניות הכיבוש, להתנחלויות ולהתפשטות של ישראל.

גדי טאוב, בביקורתו על ספרם של וילף ושורץ (“הארץ ספרים”, 10.08), מסכם כך את טענתם: “מה שהפלסטינים מכנים ‘זכות השיבה’ הוא מטרתם וליבת זהותם הלאומית”. על זאת מצביעים לדעתו הסירוב העקבי והעיקש לכל הצעות החלוקה, הפיגועים, הפניית המשאבים לטרור, הנצחת ‘מחנות הפליטים, ‘זכרו את חודבייה’, הנרטיב של ‘הנכבה’ ועוד, שהעיקר מאחוריהם אינו ריבונות פוליטית, אלא שיבה פיזית גיאוגרפית של ה’פליטים’ לבתי אבותיהם.

אל מול טענה זו, חשוב לציין כי התנועה הציונית פעלה במהלך השנים בצורה דומה. הסירוב העקבי והעיקש לכל הצעות להגשמת זכות ההגדרה העצמית במדינת לאום משלהם באוגנדה ובבירוביג’אן, הנצחת החלום היהודי/ציוני ‘בשנה הבאה בירושלים’, הנרטיב השקרי של הגירוש מארץ ישראל לגלות בעקבות הרס בית שני והמרד הקטסטרופלי של בר כוכבא. בדומה ל’זכות השיבה’, כל המטרה והפעילות של התנועה הציונית אחרי אישור המנדט הבריטי היתה שיבה פיזית גיאוגרפית של הגולים היהודיים לבתי אבותיהם בארץ ישראל. בשלבים מאוחרים יותר, הופנו גם משאבים לטרור נגד הבריטים והפלסטינים.

על פי טאוב, “באופן עקבי, בז’רגון הפלסטיני, שתי מדינות פירושו מדינת לאום פלסטינית לצד מדינה שבינתיים מותר לכנות אותה ‘ישראל’ אבל אליה אמורים לחזור ה’פליטים'”. הוא מכנה זאת “שתי מדינות ממערב לירדן, זו שלנו, זו גם כן”. טאוב יודע היטב שהסיסמה של האצ”ל, הארגון הצבאי הלאומי המחתרתי בתקופת המנדט, היתה “שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן”. לפי המדיניות הישראלית מאז הסכם השלום עם מצרים, הסיסמה של ישראל היא ‘מדינה אחת, ישראל, ממערב לירדן.’

אם טאוב, שורץ ווילף היו חוקרים פלסטינים, הם היו כותבים כי התביעה לזכות השיבה הנשמעת מפי המתנחלים, מנהיגים דתיים ושרים בממשלה, אינה אלא שם קוד, כלי להשמדת פלסטין. שמטרת ההתנחלות בשלב הראשון היא מימוש ‘זכות השיבה’ של היהודים לארץ ישראל, שיבה פיזית של היהודים ליהודה ושומרון. ובשלב השני – כיבוש, שיבה והתנחלות ב’ארץ ישראל השלמה’ בגבולות ההבטחה.

כאשר קוראים את מאמריהם של השלושה ושומעים דברים דומים מפיהם של רבים – החל בראש הממשלה וכלה באחרון הגזענים בישראל – אפשר לחשוב שכל הפלסטינים הם מקשה אחת, שכל הפלסטינים רוצים לכבוש מחדש את פלסטין, לשפוך דם יהודי למען שחרורה. ש’זכות השיבה’ היא מטרתם של כל הפלסטינים, או כדברי טאוב, שהם, הפלסטינים, אינם שואפים בראש ובראשונה להגשמת זכות ההגדרה העצמית במדינת לאום משלהם.

אבל צריך לזכור ולהדגיש: התנועה הציונית היתה מיעוט בקרב היהודים, והרוב המכריע של העם היהודי בחר להגר לארה”ב ולמדינות אחרות ולא לישראל תחת המנדט. גם ארבעים שנה אחרי קום המדינה, אחרי התפרקות ברית המועצות, היה צורך במאמץ ישראלי דיפלומטי אדיר כדי לסגור את האפשרות של יהודי ברית המועצות המתפרקת להגר לארה”ב ולהשאיר את ישראל כאופציה היחידה למעשה לצאת מברית המועצות. כך, לבקשתה של ממשלת ישראל, ארצות הברית בתחילת שנת 1990 לא איפשרה יותר כניסה חופשית של מהגרים מברית המועצות. עד לשינוי מדיניות ההגירה האמריקאית, היגרו לארצות הברית במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 כ-200 אלף יהודים מברית המועצות.

אין ספק שחלק מן הפלסטינים רוצים לממש את זכות השיבה של הפליטים לבתי אבותיהם, וחלקם גם רוצה לכבוש את ישראל ו’לזרוק את היהודים לים’. אבל אסור שנעצום את עינינו לתמונת הראי, שטאוב עצמו כותב כי: “במובן זה הם דומים יותר לגרעין המשיחי של המתנחלים הדתיים ופחות לזרם המרכזי בציונות”. בשאיפה זו לזכות השיבה של הפליטים לבתי אבותיהם, הפלסטינים דומים יותר לגרעין המשיחי של המתנחלים שפועלים לממש את זכות השיבה של היהודים, שמטרתם היא ‘ארץ ישראל השלמה’, שרצונם להתנחל ו’לשחרר את ארץ ישראל בגבולות ההבטחה, מנהר‎ ‎מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת’, ואת התושבים הפלסטינים והערבים באזורים אלו לזרוק למדבר.

הבעיה היא שהגרעין המשיחי של המתנחלים הדתיים בישראל נמצא בממשלה ובשלטון ועל פיו יישק דבר, והזרם המרכזי בציונות מתכופף ומקל את מדיניות ההתפשטות הזו. במובן זה, המתנחלים שהשתלטו על הציונות בישראל פועלים באופן דומה אך הפוך לגרעין הקיצוני של הפלסטינים. בעוד שהפלסטינים פועלים מחוץ למדינה, הרי שהמתנחלים פועלים מבפנים. צריך להיזהר משניהם.