״דה מרקר״ והקמפיינים הבלתי נגמרים שלו הם הקול הניאוליברלי העקבי ביותר בזירה הציבורית בישראל. העיתון תומך בצנע חברתי ובהתעללות בעניים, מאדיר תחרות כפתרון קסם ומצדד בהעברת כוח והון מהממשלה וחברת העובדים לטייקונים. אז מה מאפשר לאינטלקטואלים להכשיר אותו?
בעוד גדי טאוב מתמקד במגרעות הפלסטינים וטוען שעדיף להם לקבל מכות משלטון ישראלי מאשר משלטון פלסטיני, רון כחלילי מציג את חיי היהודים במדינות האיסלאם כאידיליה ומתעלם מכך שהושתתו על דו-קיום שבין סוס לרוכבו. תגובה לשני מאמרים העוסקים ביחסי יהודים-מוסלמים ולא מצליחים להיחלץ מהמטריצה של השליטה ויחסי הכוח
במסווה של זכויות אדם ואוניברסליזם, טוען גדי טאוב כי סיום הכיבוש יחמיר את מצב זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים הכבושים. לבד מהאוריינטליזם הטמון בטיעונו (מוטב להם כיבוש מערבי נאור), טאוב לוקה בחוסר הבנה חמור ביחס למשטר הדיכוי הישראלי. תגובה
בסדרת טורים ב״הארץ״ מבקש גדי טאוב לצנן את תודעת הקטסטרופה של השמאל, מטרה ראויה לכשעצמה רק חבל שהיא כוללת התרפקות על ימי מפא"י. כמו כן, הוא מפספס את משמעות היחס הכפול אל הפלסטינים בישראל, שמעוגן במידה רבה במדיניות ניאו-ליברלית ובהפיכתו של הפלסטיני מאויב לעובד
החיפוש אחר אמינות בסדרה "אלנבי" מעורר לכל הפחות הרמת גבה. רוויטל מדר יצאה לחפש אמינות ומצאה עולם של עלילות טלנובליות באריזת ואקום, כאילו אין קשר בין האלימות שמתרחשת על המסך לאלימות שמופנית כלפי נשים מדי יום ביומו, בעולם האמיתי
אמרתי לו שזה לא בשבילי. הוא שאל "למה? סה"כ עולים על הבר עם חולצה לבנה, מרטיבים אותך קצת וזהו. שתי דקות." לקראת עלייתה של הסדרה "אלנבי" בערוץ 10, רותם לוי במכתב פתוח לגדי טאוב, על הביקור בתחרות החולצה הרטובה במועדון אלנבי 40
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
