גדי טאוב, קולוניאליסט רחב לב

כבר התרגלתי לעמדותיו החשוכות של גדי טאוב ואיני מופתע יותר מהשטחיות והרדידות שעליהם באופן שיטתי מושתתים דבריו. אבל מאמרו “פוליטיקה כתרפיה” (הארץ 25.8.17) שבר מבחינתי את שיאי הנלעגות, אפילו של טאוב המנוסה בכך עד מאד. טאוב טוען כי סיום הכיבוש יחמיר את מצב זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים הכבושים, מה שהופך לדידו את מתנגדי הכיבוש בשם ההגנה על זכויות האדם לנרקיסיסטים העסוקים בתרפיה קבוצתית: לא מצב הפלסטינים מעניין אותם, הוא טוען (“הפלסטינים יכולים מבחינתם להיצלות באש הגהינום”), אלא מירוק מצפונם.

אינני חולק על כך שאכן ישנם כאלה שכל עניינם הוא “מה טוב ליהודים”. פרדוכסלית, קבוצה זו נמנית עם אותו “שמאל ציוני” שעמו נוהג טאוב עצמו להזדהות. אמור מעתה, טאוב כורך את עצמו עם אלה שאותם הוא מבקר, שלא לומר – להם הוא בז כ”עוטי פוזה”, עוד דבר שבו יש לטאוב ניסיון עשיר. אבל מאמרו של טאוב לוקה לפחות בעוד שתי בעיות. ראשית, הוא מתעלם מכך שהזכות להגדרה עצמית לאומית הוכרה זה מכבר כאחת מזכויות האדם. האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (מטה האו”ם, 16.12.66) קובעת כי: “לכל העמים זכות להגדרה עצמית. בתוקף זכות זו חופשיים הם לקבוע את מעמדם הפוליטי ולשקוד בחופשיות על פיתוחם הכלכלי, החברתי והתרבותי”.

טאוב עצמו, אגב, כתב בזמנו שהזכות להגדרה עצמית, למרות שהיא קולקטיבית במהותה, רלוונטית גם לזכויותיו של הפרט (“זהות והגדרה עצמית“, ידיעות אחרונות 30.6.09). כלומר, את רצונו של העם הפלסטיני להשתחרר מעול הכיבוש הישראלי ולכונן את מדינתו העצמאית ראוי לראות כמימושה של זכות אוניברסלית של הפרט, ולא רק כזכות קולקטיבית. אבל ניכר שדבר זה פרח מזכרונו של טאוב או, לחילופין, מעניין אותו כקליפת השום.

אך הבעיה הגדולה ביותר לטעמי במאמרו של טאוב נוגעת לתפיסתו הקולוניאליסטית (יש שיאמרו אוריינטליסטית) על סתירותיה – שוב, במסווה של זכויות אדם ואוניברסליזם. היה זה הפילוסוף ג’ון סטיוארט מיל, הליברל הגדול, שהצדיק את שלטונה של בריטניה בהודו בטענה שההודים אינם מהווים ציבור מתורבת שיוכל לעשות שימוש ראוי ונאות בחירות עד אשר יחונך כדבעי בידי הציוויליזציה הבריטית. בדומה לו, מסיק טאוב שמצבם של הפלסטינים הפרימיטיביים תחת שלטון עצמי יהיה גרוע יותר בעצם ערביותו מאשר תחת שלטון הכיבוש הישראלי הנאור מעצם מערביותו.

אניח לרגע בצד את הפטרנליזם הגזעני שבאמירה הזו לטובת התמקדות בסתירות העולות ממנה בלבד. במקביל לתמיכתו בשלטון הבריטי בהודו, טבע אותו מיל את הביטוי “דיקטטורה נדיבה”. לפי מיל, מושג זה מתייחס למשטרים שבהם השלטון מרכז בידיו את כל העוצמה והשליטה אך לא משתמש בהן לדיכוי נתיניו, הממשיכים ליהנות מחירות מלאה כל עוד אינם יוצאים נגד השלטון. משטר שכזה, מסביר מיל, סובל מסתירה פנימית שסופה להוביל לביטולו. בשלב מסוים, מסביר מיל, תתפתח ביקורת ואף התנגדות לשלטון, מה שיחייב אותו לבחור באחת משתי אפשרויות: לדכא את הביקורת וההתנגדות, לוותר על “הנדיבות” ולהפוך לדיקטטורה במשרה מלאה, או – לאפשר את הביקורת ואת ההתנגדות, להסתלק מהרודנות, ולאמץ “נדיבות מלאה”.

מיל לא עמד על המתח המובנה בין תמיכתו בשלטון הקולוניאלי בהודו ובכלל לבין הסתייגותו מדיקטטורות נדיבות. שהרי סופה של כל קבוצת אנשים הנמצאת תחת שלטון קולוניאלי “נדיב” להתנגד לו, מה שיוביל את אותו משטר “נדיב” בדיוק לאותה דילמה שמיל מציין. מעבר להשקפתו הפטרנליסטית, הרי שטאוב בדיוק כמו מיל לוקה בחוסר הבנה על אודות משטר הדיכוי הישראלי בשטחים הכבושים (או מתעלם ממנו בכוונה).

לנוכח דבריו אולי צריך להזכיר כי אל מול ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש, ממשלת ישראל של היום, אף יותר מקודמותיה, פסלו את החלופה “הנדיבה” ובחרו בדיקטטורה אלימה, אכזרית ורצחנית מלאה. הפרת הזכויות השיטתית והיומיומית עד כדי ג’נוסייד זוחל שלהם ישראל אחראית איננה רק גרועה דיה בהווה מכדי להתריע היום מפני הסכנות העתידיות הרובצות לפתחו של העם הפלסטיני מעצמאות, אלא אף נובעת במידה רבה בדיוק מתפיסות “נדיבות” כשל טאוב. מוטב לו לאדון טאוב שייכלם ולא יגלה את דבריו, ליעל או לאף אחד אחר.

עופר כסיף הוא ד”ר לפילוסופיה ופוליטיקה

למאמרים נוספים על הכיבוש