על מוסר כפול ותומך מפתיע במאבק המלצריות

בעבר כתבתי כאן על המוסר הכפול שלפיו למעסיקים מותר להתארגן ואף אחד לא מונע זאת מהם, ואילו מהעובדים נמנעת הזכות לחופש ההתארגנות, שהיא זכות יסוד דמוקרטית.מה שעבר על עובדי קסטרו, עובר בימים אלו על מלצריות COFFEE TO GO<StrippedTag/FONT>. הפחדות, איומים שקרים וכו`. לימור וחברותיה למאבק הוכרחו להשתמש במוצא האחרון של עובד המנסה להתארגן – שביתה. וזאת רק לאחר שניסו במשך 3 חודשים להתדיין עם המעסיק, ולאחר הכרזה על סכסוך עבודה.

זה אינו דבר חדש. כילדים אנחנו זוכרים את הסיפורים על מארגן העובדים הראשון שנאלץ ברגע שהתחיל להתעסק בעניינם של העבדים לנוס על נפשו, וגם כשחזר לשחררם סמכותו כמייצגם לא התקבלה, ונדרשו ניסים על מנת לשחרר את העבדים. אני מדבר על משה רבנו. מאז לא השתנה הרבה.

מאז ומתמיד היה יותר קל למעסיקים להתארגן, ולשבור את התארגנויות העובדים. הנה ציטוט של תומך מפתיע בהתארגנויות עובדים:

“”שכר העבודה המקובל תלוי בכול מקום ומקום בחוזה הנחתם בדרך כלל בין שני הצדדים האלה, שהאינטרסים שלהם אינם שווים בשום אופן. הפועלים שואפים לקבל הרבה ככל האפשר, המעסיקים שואפים לתת מעט ככל האפשר. אלה נוטים להתאגד כדי להעלות את שכר העבודה, ואלה – כדי להורידו.

אולם בדרך-כלל לא יקשה לחזות ידו של מי תהיה על העליונה בסכסוך בנסיבות רגילות, ומי יכפה על מי להסכים לתנאיו. המעסיקים, אשר מספרם קטן יותר, מתאגדים ביתר קלות. מה גם שהחוק מתיר להם את התאגדותם ועל כל פנים אינו אוסר אותה, אבל הוא אוסר התאגדויות של פועלים. אין לנו חוקי פרלמנט נגד התאגדות לצורך הורדת מחיר העבודה, אך יש חוקים רבים נגד התאגדות לשם העלתו. המעסיקים יכולים להחזיק מעמד זמן רב יותר בסכסוכים שכאלה. בעל הקרקע, האיכר, התעשיין והסוחר מסוגלים בדרך כלל לחיות שנה אחת או שנתיים על ההון שכבר צברו, גם אם לא יעסיקו אפילו פועל אחד. פועלים רבים אינם יכולים להתקיים שבוע ימים בלא תעסוקה, מעטים מהם יכולים להתקיים כך חודש ימים, וכמעט שום פועל אינו יכול להתקיים כך שנה. לאורך זמן, אפשר שהמעסיק זקוק לפועל כשם שהפועל זקוק למעסיקו, אבל הצורך אינו מיידי.

יש אומרים שרק לעיתים רחוקות אנו שומעים על התאגדויות של מעסיקים, ואילו על התאגדויות של פועלים אנו שומעים לעיתים קרובות. אך מי שמדמה בנפשו על סמך דברים אלה שהמעסיקים מתאגדים רק לעיתים רחוקות, הרינו בור בהוויות העולם כשם שהוא בור העניין זה. בכל מקום ובכל זמן שוררת בין המעסיקים כמין התאגדות אילמת, אך מתמידה וקבועה שלא להעלות את שכר העבודה למעלה משערו המקובל…… יש שהמעסיקים מתאגדים בהתאגדויות מיוחדות כדי להוריד את שכר העבודה אפילו למטה מן השער הזה. התאגדויות אלה מתנהלות תמיד בתכלית החשאיות עד מימושן, וכאשר הפועלים נכנעים ללא התנגדות, כפי שקורה לא אחת, הרי למרות פגיעתן הקשה, איש זולתם אינו שומע עליהן לעולם.“

אדם סמית, “עושר האומות”, 1776

דברים אלו שנאמרו לפני 231 שנים, נכונים גם להיום. למעסיקים קל להתארגן, ואת רוב העובדים שוברים בשקט, בחדרי חדרים. לעובד עדיין יש פחות אורך נשימה מלמעסיק, הממשלה כנראה עדיין נשלטת על ידי הסוחרים והתעשיינים וכו`. אומנם אין חוק שמונע התארגנויות, אבל הנורמה במשק הישראלי היא נגדן. למזלנו עדיין לא התדרדרנו למצבם של מארגני עובדים באיראן, שמנסים להתנקש בחייהם וכולאים אותם, כמו שקורה למנסור אוסונלו ומוחמד סלאחי שניסו לארגן את חבריהם נהגי האוטובוס של טהרן, ואף השיגו עבורם הישגים.

ככלל, כל עסק, ברגע שהוא נפתח, צריך לצפות להתארגנות עובדיו. הכלכלנים קוראים לזה השלכה חיצונית(externality<StrippedTag/FONT>). יכול להיות שהם רואים זאת כהשלכה חיצונית שלילית, ואנו רואים זאת כהשלכה חיצונית חיובית, שמוסיפה דמוקרטיה למקום העבודה.

יש שני סוגי מארגנים. המארגן הפנימי והמארגן החיצוני.

המארגן הפנימי הוא אדם או קבוצת אנשים, שחיים תחת מערכת שמנצלת אותם באופן יומיומי. לחלקם יש מודעות לנושא זכויות עובדים. לפעמים הם סובלים בשקט, עד שקורה אירוע שמביא אותם להבין שבהתמודדות לבד מול המעסיק אין להם סיכוי, והם מארגנים את חבריהם. לטענת מתנגדי זכות ההתארגנות הפנימית, העובדים התקבלו לדיקטטורה בחסות המעסיק, ועליהם לנטוש את חופש הדיבור שלהם, ואת זכות ההתארגנות בכניסה למקום העבודה.

במקרה כזה, את הצורך בהתארגנות לא יוצרים פעילים חברתיים שמנסים לקדם את עצמם (כמו שטוענת עו”ד שהייתה פעילה חברתית וקידמה את עצמה) אלא הניצול של המעסיק. אם שני ראשי ארגוני המעסיקים הגדולים, התאחדות התעשיינים ואיגוד לשכות המסחר, עודד טירה ואוריאל לין טענו בריש גלי שזכויות העובדים מופרות בצורה סיטונית בישראל, האם עובדים צריכים להתנצל כשהם זוקפים את ראשם ודואגים לעצמם?

המארגנים החיצוניים הם אנשים שמודעים מאוד לנושא זכויות העובדים, ומעורבים בו באופן פעיל. המארגן החיצוני בעצם מהווה עבור המתארגנים הפנימיים יועץ בכמה תחומים- ייעוץ בתהליכי התארגנות ובזכויות העובדים, ייעוץ משפטי, ייעוץ תקשורתי ותמיכה פסיכולוגית.

ייעוץ משפטי- הרי מהמעסיק אף אחד לא מונע ייצוג משפטי, שבד”כ הוא משרד גדול שנשכר באופן קבוע, והעובד הבודד סובל מפחד וממצוקה כספית, המונעים ממנו שכירת שירותי עורך דין באופן קבוע. כמו גם שירותי ייעוץ תקשורתי- שיכולים לסייע לו  להרחיב את המאבק, ליידע את הציבור ולהשיג דעת קהל אוהדת. כאן שוב נחשפת צביעותם של המעסיקים והמוסר הכפול שלהם, כשהם בעצמם נהנים משירותי יועצים כמו עו”ד, יחצ”נים ויועצי תקשורת. הצד השלישי הוא צד של תמיכה פסיכולוגית. היא דרושה כי מאבק כזה מצריך כוחות נפש, בהתמודדות מול איומים והפחדות, ובמצב שבו המשכורת לא נכנסת, ולמעסיק כמו שטוען אדם סמית יש יכולת רבה יותר מלעובד מן השורה להחזיק מעמד לאורך זמן במאבק ולשרוד. גם לא קל לצאת נגד המעסיק שלך, כשהוא נהנה מעוצמה רבה וניסיון במאבקים נגד עובדים, והעובדים הם קבוצה לא הומוגנית שחבריה חוששים שפעולותיהם יגרמו לכך שיתנכלו להם גם במקומות עבודה אחרים.

מסקנה: המעסיקים והמשרתים (עו”ד ויחצ”נים וכו`) שלהם מעדיפים ציבור עובדים קונפורמיסטי, נטול מודעות מעמדית ומידע על זכויותיו, שמפחד למחות ולערער על הניצול שהוא חי בתוכו. העובד האידיאלי מבחינתם הוא אילם, שמבצע פקודות וסופג הכל בשקט, עובד שאיש אינו מסייע לו (שוק חופשי/ג`ונגל).

ומה לגבי המעסיקים? הם לא מתארגנים בחשאי כמו שאדם סמית טוען? ניקח את המקרה הנדון של coffee<StrippedTag/FONT> to go<StrippedTag/FONT> ונראה איך מתנהגים המעסיקים בענף.

איגוד המסעדות הברים ובתי הקפה הוא הארגון היציג בענף. זו עמותה רשומה משנת 2001. מה שמצחיק, זה שהם מוגדרים כמלכ”ר (מוסד ללא כוונת רווח) כשכל מטרתם היא להגדיל את הרווח של חברי האיגוד, כי לא נראה לי שהם באים להחליף מרשמים של עוגות. נותני החסות (כי כידוע המעסיקים עניים, ולכן הם זקוקים לחסויות לעמותה) הם כל חברות כרטיסי האשראי, טמפו וקוקה קולה וכמה יקבים וחברת קפה אחת.

מתוך האתר- ” האיגוד יוצר לובי נרחב שמטרתו לפעול למען אינטרסים משותפים ומקנה סיוע בייעוץ והכוונה ומספק פתרונות לבעיות הענף. יתרון הגודל מאפשר לחברי האיגוד להגיע גם להישגים עסקיים ושיפור באספקות ושרותים. ” זה קצת מזכיר דברים אחרים שעונים להגדרה של קרטל כמו שאומר אדם סמית על התארגנויות של אנשים מאותו ענף, מאותו התנ”ך הקפיטליסטי הידוע בשם “עושר האומות”-

“אנשי מקצוע מאותו הענף נפגשים לעתים רחוקות, אפילו רק באירועי בידור, אך השיחות ביניהם מסתיימות בקנוניה נגד הציבור, או בתחבולה לשם העלאת מחירים”.

בדף אחר, שמפרט הישגים והצלחות אפשר ללמוד שראש הממשלה הנוכחי הגיש הצעת חוק בנושא טיפים שדעתם לא הייתה נוחה ממנו (מעניין אם עדיין אכפת לו מטיפים למלצרים?), ושהם התחברו ללה”ב (לשכת ארגוני העצמאים-קבוצת לובי יותר גדולה). בדף שמדבר על פעילות ופרוייקטים אפשר ללמוד שהם הפעילו לובי בנוגע לעובדים זרים, שדי הצליח לטענתם, ובדף שעוסק בפרסומים שלהם אפשר ללמוד שהם שכרו את טלי ירון אלדר כדי שתכין להם חוות דעת נגד חוק הטיפים של אולמרט. אגב, שלי יחימוביץ` גם מקדמת עכשיו חוק טיפים, שלובי בתי הקפה כבר מתארגן נגדו, וכבר נפגש עם יו”ר הוועדה שבו היא תידון (למרות שלצערם הוא הוחלף, ולכן הם יצטרכו שוב לנסוע לכנסת) וכו`.

מסקנה סופית: הצביעות והמוסר הכפול של המעסיקים זועקים לשמיים. רשתות ענק כמו קסטרו ו-COFFEE TO GO<StrippedTag/FONT> נהנות מהזכות לחופש ההתארגנות שבאמצעותה הם דואגים לאינטרסים שלהן, אולם לעובדים אסור להתארגן, או ליהנות משירותי ייעוץ כפי שנהנים מהם המעסיקים.

כנראה שבמילון כדאי לשים את הלוגו של CASTRO<StrippedTag/FONT> ליד המילה צביעות, ואת הלוגו של COFFEE TO GO<StrippedTag/FONT> ליד המילה מוסר כפול.

בפעם הבאה- בין זכויות נשים לאיגודים מקצועיים.