על תרבות, בורות ו"ליברליזם אירופי".
עירית לינור הכריזה ב”גלי צה”ל” כי אין ישות המכונה “תרבות ערבית”, לאחר מכן הסתייגה ההסטוריונית והוסיפה: “אולי היתה במאה השלש עשרה במצרים הפרעונית”. את הטקסט הזה הביא לקוראי “הארץ” העיתונאי אביב לביא. שבוע לאחר מכן דרשה לינור מאביב לביא להמציא הוכחות לקיומה של תרבות ערבית, ואביב לביא, שנפל לפח, יש לומר בצער, סיפק לה “רשימת מכולת” של סופרים, משוררים, מדענים ואנשי תרבות אחרים ממוצא ערבי. לביא קנה את מושג ה”תרבות” של לינור. על פי תפיסה זו המושג תרבות מייצג אך ורק רשימה של גאונים יוצרים ותו לא. ואז כל מה שנותר זה להשוות את החמישייה הפותחת “שלהם” מול החמישיה “שלנו”.
תרבויות הן צורת חיים מורכבות, עולמות חברתיים הכוללים אמונות, ערכים, התנהגות, היסטוריה ושפה ומרכיבים מבניים ודינמיים נוספים, הן אינן מתמצות בפעילותם ברוכת הכשרון של מעטים.
ידידי, העיתונאי שאול ביבי, אף הוא נפל באותו פח וניסה במאמר ארוך ומעניין ב”מעריב” להוכיח ללינור את הקשר בין התרבות היהודית לתרבות הערבית. ביבי כינה את לינור “ליברלית אירופאית”. שאול ידידי, ג`ון סטיוארט מיל, מונטסקייה ודה טוקויל מתהפכים בקברם.
עירית לינור היא בעיניי משל לחבורה עצומה של דוברים וקובעי טעם תרבותיים חשוכים שהקשר בינם לבין ליברליזם אירופי דומה לקשר בין אוסמה בין לאדן לסובלנות דתית. אחד הקווים המשותפים לחבורה זו היא הפחד והשנאה מכל מה שהוא ערבי או מזרחי. בועז עברון, עמוס קינן, חיים חפר, עלי מוהר ואחרים הם הדוברים הגלויים של “הליברליזם האירופי” מזן זה.
בדרך כלל, כמו במקרה של לינור, ה”ליברליזם האירופי” הזה מלווה בריאקציונריות חברתית תאצ`ריסטית שמתייגת קורבנות של מדיניות חברתית וכלכלית דרוניסיטית כ”פרזיטים”. בעולם הפמיניסטי של עירית לינור אין לויקי כנפו זכות לנשום.


