ערבי המחמד צריך לשתוק
שנאת הערבים המלובה בכל מקום בארץ ותחת כל עץ רענן, מליברמן ועד אחרון הטוקבקיסטים, משתקפת במגרשי הכדורגל בתקריות אלימות הולכות וגוברות. בשידור בערוץ הספורט ניסו לדון באלימות המתגברת במגרשי הכדורגל, אבל החמיצו את המכנה המשותף בין האירועים האלימים האחרונים: השנאה לערבים הישראלים, והרצון להכות אותם, בפשטות, במקום בו הם מיוצגים באופן בולט ויחיד בארץ: בקבוצות הכדורגל.
גל האירועים האחרונים, או שמא נאמר פרעות, נגד ערבים, החל בקניון מלחה שם היכו אוהדי בית”ר ירושלים ערבים ששהו בקניון, מונעי שנאה טהורה. ידועה שנאת אוהדי בית”ר לערבים, והסירוב לקבל שחקן ערבי לשורות הקבוצה, בשעה שבקבוצות רבות בארץ ישנם שחקנים ערבים, שהכדורגל הינו הזדמנות נדירה עבור ציבור נרדף זה לקבל במה מרכזית. זכורה גם ההתקוממות נגד דברי אבו סובחי, מנהל קבוצת בני לוד, ש”העז” לשמוח כשקבוצתו ניצחה את בית”ר.

אירוע נוסף התרחש בליגת העל, כששחקן כדורגל ערבי, עלי חטיב, שחקן הפועל חיפה, הוכה בעודו מוטל על הדשא על ידי שחקני מכבי פתח תקווה. חטיב היה זה שהוכה, נפגע ופונה לבית החולים, אבל גם זה שנעצר, ונמצא כאשם במריבה, פשוט כי הוא ערבי, שעיר לעזאזל. ההתאחדות, שבראשה עומד אבי לוזון, הקלה בעונשה של הקבוצה המכה, מאחר שאחיו של לוזון הינו הבעלים של פתח תקווה. בעקבות ההקלה בעונש קיבל הכדורגל מסר שניתן להכות ולא להיענש, וכך פרצו להם האירועים של סופשבוע זה, המכות חסרות התקדים בין שחקני הפועל רמת גן לשחקני הפועל לוד. המכות החלו לאחר ששחקן יהודי של בני לוד חגג את התיקו שמשפר את סיכוי הקבוצה לעלות ליגה, ונתקל בשנאה של אוהדי ושחקני קבוצתו לשעבר, הפועל רמת גן, שתקפו אותו על כך שהוא מעז לשחק בקבוצה ערבית.
מי שנעצר כתוצאה מכל העניין הוא כמובן ערבי, סלימאן אזברגה, מאמן בני לוד. המאמן ניסה לעצור שחקן מכה, ליאור אסולין, אבל חטף מכות בעצמו. מה לעשות, שבמקום לברוח הוא החל להכות את המכים אותו, והתפתח קרב אגרופים. המאמן הערבי רצה למנוע את המכות, ומצא עצמו במרכז האלימות. אבל במקום לשבת בשקט, להתקפל, לזכור את מקומו כערבי מחמד בתרבות הישראלית, העז להכות חזרה, ונעצר. ערבי מחמד המשחק כדורגל צריך לשחק ולשתוק, אסור לו להחזיר כשמרביצים לו, אסור לו לענות כשמקללים אותו, כי הוא ערבי במדינת היהודים. אינני מבקש לטעון שהערבים בתקריות האלימות האלה היו טלית שכולה תכלת, אלא שיש לגיטימציה הולכת וגוברת לשנוא ערבים, שאותה מתרגמים שחקני כדורגל יהודים, למכות.
כל הגועל נפש הזה נובע מהשנאה חסרת הבסיס, חסרת הריסון, הגזענות המגעילה, הרצחנית, כלפי ערבים ישראלים, וזאת בעוד הם משתפים פעולה עם השלטון המדכא את בני עמם בשטחים, ומפגינים איפוק ו”אזרחות טובה” באופן מדהים ובלתי מובן. שנאה, שנאה, ועוד שנאה, מאפיינים את יחס התקשורת, הציבור הרחב ואוהדי הכדורגל כלפי ערבים, וזה גם החוט המקשר, הנסתר, המודחק, שמסרבים פרשני כדורגל להודות בו: דמם של ערבים ישראלים הותר, שחקני כדורגל ואוהדים מרגישים את זה, והשנאה לערבים, שעד כה באה לידי ביטוי בעיקר בקללות, הופכת למכות. הנה את, מדינת ישראל שלפני עוד יום עצמאות לעם גזעני, שונא ערבים, מגעיל.


