• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

קלינט איסטווד מוכר עיתונים ועושה עלייה

יוסי דהאן

סיפורים על אלימות וקורבנותיה מוכרים עיתונים ומעלים רייטינג. הדם, הדרמה, ההיסטריה, הטרגדיה של הקורבנות, אין סיכוי שעורך יוותר עליהם. בשבוע שעבר גבר “ידיעות אחרונות” על “מעריב” כשהצליח לארגן תמונת מחזור מבויימת של קרובי קרבנות האלימות. גל האלימות על פי התקשורת הוא מעין צונמי חברתי שהסתער עלינו. האלימות הפנים ישראלית אינה קשורה לאלימות שישראלים מפעילים מעבר לקו הירוק. אין קשר סיבתי בינה לבין המדיניות החברתית והכלכלית האלימה, שבה תומכים הבעלים והעורכים של גופי התקשורת, מדיניות  הזורעת הרס וחורבן ומטפחת פחד, ניכור ועוינות. תמונת העולם הצינית והפרימיטבית הזו גם מציעה פתרון קלינט איסטוודי מיידי – סופרמן, נביא קץ עידן האלימות האורבנית – ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודולף ג`וליאני. האיש שהפך את גיהנום לגן עדן. מתחננים שהקאובוי יבוא ויציל אותנו מעצמנו.

אבל מסתבר שג`וליאני של התקשורת הישראלית הוא דמות בדיונית והקשר בינו לבין מי שהיה ראש עיריית ניו יורק הוא קלוש ביותר.

במיתולוגיה התקשורתית ג`וליאני נחשב למי שניקה את העיר ניו יורק מפשע ואלימות. בירור שקול יותר מגלה עובדות אחרות. בעוד שגיוליאני וצוותו מצביעים על כך שמדיניותם גרמה לכך שסטטיסטיקת הפשע החלה באופן דרמטי החל מראשית תקופת כהונתו – 1994, העובדות מגלות שרמת האלימות והפשיעה החלה לרדת כבר החל משנת 1990. השוואה בין ניו יורק לערים אחרות כמו לוס אנג`לס מצביעות על כך שגם בלוס אנג`לס ובערים אלו שבהן לא התרחשה “מהפיכת ג`וליאני” ירדה רמת הפשיעה באותן שנים באופן דרמטי.

נוסחת הפלא של ג`וליאני, ראש העיר מהמפלגה הרפובליקנית, התבססה על תיאוריה המכונה “תיאוריית החלונות השבורים” (תיאוריה של ג`יימס ווילסון וג`ורג` קילינג). התיאוריה אומרת שחלון אחד שבור בבניין גורם לכך שבמשך הזמן חלונות כל הבניין יהפכו לשבורים. בקיצור יש לטפל בכל עבירת אלימות, גם הזעירה ביותר, בחומרה רבה על מנת למנוע התדרדרות בפשיעה – “אפס סובלנות” לפשע.

ג`וליאני ומפקד המשטרה שלו בניו יורק יישמו את השיטה הזו באמצעות שימוש בתוכנת מחשב שתיעדה את עבירות האלימות בכל חלקי העיר והציבה ייעדים מדוייקים להפחתת האלימות לכל יחידת משטרה.

למדיניות הזו היו תוצאות לוואי, הטרדה ופגיעה בזכויות אדם של קבוצות מיעוט שחורים ופורטוריקניים. שני המקרים המפורסמים ביותר היו רציחתו של אמדו דיאלו, תושב העיר שהגיע מגיניאה, על ידי ארבעה שוטרים לבנים שירו בו 41 כדורים, מותו של דיאלו הביא לגל הפגנות נגד המשטרה ומרי אזרחי שבו נעצרו למעלה מ 1300 אזרחים. המקרה האחר הוא האלימות שהפעילו שוטרים נגד אבנר לואימה מהגר מהאיטי, השוטרים בצעו בו  מעשה סדום בעזרת אלה משטרתית. במקרה של אמדו דיאלו ג`וליאני נתן גיבוי לשוטריו. העוינות בין קהילות רבות בניו יורק לבין המשטרה רק הלכה והתגברה. הלחץ על השוטרים לשפר את הסטטיסטיקה יצר ניכור וירידה במורל בקרב השוטרים ומפקדיהם וגם הסטטיסטיקה החלה להיות מוטלת בספק.

ראוי אולי לסיים בציטוט של ריצ`ארד הולדן שחקר את מדיניות רודי ג`ולאיני:

“ג`וליאני יצר לעצמו שם של גיבור לאומי, היורש שלו יירש משטרה המצוייה בתוהו ובוהו, הסובלת ממחסור בכוח אדם, לא מתוגמלת וכזו הנמצאת במלחמה מול ציבור האזרחים.  לבסוף שיעורי הפשיעה יתחילו לעלות, זה לא יקרה בגלל מדיניותו של ראש העיר החדש אבל עליו תוטל האשמה”

כנראה שיעניין אותך גם: