• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שוויון ועמימות עכשיו, פתרון אחר כך

לכל סכסוך יש את ההיסטוריה והנסיבות הייחודיות שלו, ולכן פתרון שמתאים לאחד לא יתאים בשום מקום אחר. ובכל זאת, חגי מטר מפיק לקחים מ-15 שנות שלום בצפון אירלנד
חגי מטר

“אי אפשר להשוות בין סכסוכים. לכל סכסוך יש את ההיסטוריה והנסיבות הייחודיות שלו, ולכן פתרון שמתאים לאחד לא יתאים בשום מקום אחר”. במלים אלה פחות או יותר פותח כמעט כל פוליטיקאי או עיתונאי בצפון אירלנד כשנשאל על הלקחים שנוכל להפיק מהסכם יום שישי הטוב, שהביא בשבוע שעבר לפני 15 שנים לסיומו של סכסוך ממושך ומדמם. התשובה נשלפת באוטומטיות כמעט. “המודל הצפון אירי” נחשב לסיפור הצלחה בינלאומי, ומשלחות מאזורי סכסוך בכל רחבי העולם עולות לרגל לבלפסט כדי ללמוד מבעלי הניסיון ולנסות לחקות משהו מהפטנט שהוביל כמעט שני מיליון תושבים מעולם של צבא, מחתרות מזוינות, ירי ומטעני חבלה ברחובות לשלווה ויציבות שמסתמנת כבת קיימא (על המצב בצפון אירלנד כיום אפשר לקרוא בכתבה שלי שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון במוסף “הארץ“).

הדיסקליימר של הדוברים מוצדק בכך שהוא מעודד הבנה נפרדת של כל מקרה לגופו, ומוצדק במיוחד בכל הנוגע לכיבוש הישראלי ולמאבק הפלסטיני, ששני הצדדים בצפון אירלנד משתמשים בהם כבר עשרות שנים כמעין תמונת מראה לסיפור שלהם עצמם. עד כמה שזה מפתה, רצוי וחשוב לנסות להמנע מהקבלות מושלמות בין הסיפורים שאכן נושאים קווי מתאר דומים מסוימים. אבל אחרי הדיסקליימר הזה ניתן לנסות ולהבין כמה מעקרונות הבסיס של ההסכם, ולהשתמש בהם כאתגר מחשבתי עבור המעוניינים לראות תהליך שלום אמיתי באזורנו (כמה מאמץ ולבטים עד שכתבתי את המלים האלה – “תהליך שלום”. המלים המגונות האלה שזועקות “נורמליזציה” ו”שקר” עבורנו, ובכל זאת כתבתי). “במשך שנים המילה ‘שלום’ הייתה בעינינו תמרור אזהרה לדיכוי בכלים חדשים”, אמרה לי לאחרונה קטרינה רואן, חברת האסיפה המחוקקת בצפון אירלנד ועד לאחרונה שרת החינוך מטעם שין פיין. “אבל אנחנו קיבלנו החלטה אסטרטגית: מנכסים את המילה חזרה. נותנים לה שוב את המשמעות האמיתית והטובה שלה, ולא את המשמעות שבעלי הפריבילגיות נותנים לה”. הנה דבר ראשון שאפשר לנסות.

ציור קיר בבלפסט של שובת הרעב האירי בובי סנדס, שמת בכלא בשנת 81'. משלחות מאזורי סכסוך בכל רחבי העולם עולות לרגל. צילום: חגי מטר
ציור קיר בבלפסט של שובת הרעב האירי בובי סנדס, שמת בכלא בשנת 81′. משלחות מאזורי סכסוך בכל רחבי העולם עולות לרגל. צילום: חגי מטר

אחד מהדברים הבולטים ביותר בהסכם יום שישי הטוב מנקודת מבט ישראלית הוא העובדה שההסכם לא מתיימר לשים סוף לסכסוך. “אנחנו מכירים בהבדלים המשמעותיים בין שאיפותינו המדיניות, הלגיטימיות באותה מידה, שלא באו לקצן”, נכתב במבוא להסכם (זהירות, pdf). הרפובליקאים ממשיכים לקדם את החזון של מדינה אירית אחת בכל האי, והיוניוניוסטים לא מתכוונים לוותר על השתייכות חבל הארץ הקטן לממלכה הבריטית. במבט ראשון, בעיקר עבור נושאי הצלקות מהסכמי הביניים של אוסלו שהפכו קבועים, זהו מתכון לאסון. אבל מבט שני ומעמיק מגלה את המנגנונים שמציע ההסכם ושמאפשרים לשני הצדדים להאמין בעתיד ולדבוק במסלול ההידברות במקום דרך הנשק.

לצד סוגיות טכניות כמו מבנה האסיפה המחוקקת החדשה שתקבל סמכויות מלונדון, שחרור האסירים הפוליטיים וצעדים להתפרקות המיליציות מנשקן אפשר לומר שההסכם נשען על שלוש רגליים עקרוניות: לגיטימציה מכילה לזהויות הלאומיות והשאיפות הפוליטיות הסותרות, מנגנון פוליטי שכולל את כל הצדדים לסכסוך ומאפשר את ניתוב המחלוקות לערוצים דמוקרטיים, וחשוב לא פחות – התחייבות לזכויות אדם ולשוויון זכויות מלא אחרי מאות שנים של אפליה אנטי-קתולית ממוסדת.

"קווי השלום" בבלפאסט. מנכסים את המילה "שלום" בחזרה. נותנים לה שוב את המשמעות האמיתית, ולא את המשמעות שבעלי הפריבילגיות נותנים לה. צילום: חגי מטר
“קווי השלום” בבלפאסט. מנכסים את המילה “שלום” בחזרה. נותנים לה שוב את המשמעות האמיתית, ולא את המשמעות שבעלי הפריבילגיות נותנים לה. צילום: חגי מטר
על הציר בין שני המחנות, בין הזהות האירית לזו הבריטית, הולכת ונוצרת זהות צפון אירית חדשה, מעורבת. צילום: חגי מטר
על הציר בין שני המחנות, בין הזהות האירית לזו הבריטית, הולכת ונוצרת זהות צפון אירית חדשה, מעורבת. צילום: חגי מטר

עסקת החבילה הזאת מאפשרת לרפובליקאים לראשונה לשאת בגאון את זהותם האירית, לשאת ולתת כשווים מתוך הממשלה על סוגיות לאומיות רגישות (ההסכם מחייב שותפות של שני המחנות בכל ממשלה), וליהנות לראשונה מגישה שוויונית לתקציבים, לחינוך, לדיור ולתרבות. התמורה שהם נדרשים לתת, בדמות שבועת האמונים לכתר והסרת הדרישה לאחדות טריטוריאלית מהחוקה האירית, נראית לרובם המכריע הוגנת, בעיקר אם רואים בה עניין זמני. רמות התמיכה הנמוכות בדיסידנטים המעטים שממשיכים להילחם (Real IRA ואחרים) מעידות על כך.

היוניוניסטים, מהצד השני, מרגישים שקיבלו פחות ונאלצו לתת יותר, אולי כמו כל קבוצה שלטת שנאלצת לוותר על חלק מהפריבילגיות שלה. הם אמנם זוכים להישאר חלק מהממלכה המאוחדת, וההסכם מחייב שכל שינוי במצב זה יושג רק על ידי רוב גדול במשאל עם בחבל הארץ – רוב שלא צפוי להיות מושג בעתיד הנראה לעין – אבל הם מתקשים לחיות עם העובדה שלא מוכרז “סוף הסכסוך”, ושהצד השני ממשיך לפעול לשינוי מעמד החבל. עדיין, הסוף המיוחל של אלימות תקופת “הצרות” והאופקים החדשים שנפרשים בפניהם משאירים גם את היוניונסטים בתוך התהליך, ולא נראה שייפרשו ממנו.

על הציר בין שני המחנות, בין הזהות האירית לזו הבריטית, הולכת ונוצרת זהות צפון אירית חדשה, מעורבת. קבוצת הכדורגל הצפון אירית שרה את ההמנון הבריטי, אבל לובשת ירוק אירי, וכך גם אוהדיה, שבעבר לבשו רק כחול-אדום-לבן. הגבול בין צפון ודרום האי פתוח, כמו בכל מקום באירופה, והסימן היחיד למעבר הוא הופעת כיתובים באירית על שלטי הדרך לצד אלה באנגלית. המדיניות שנקבעת באסיפה המחוקקת בבלפסט מתואמת חלקית הן עם לונדון והן עם דבלין. חברות הסלולר יוצרות חבילות שמאפשרות לשלם מחיר אחיד בשני חלקי האי למרות המעבר הרשמי בין מדינות, מי שגרים קרוב לגבול קופצים לרפובליקה כדי לקנות דלק עם מיסים נמוכים יותר, אבל מי שצריכות לבצע הפלות נוסעות לאנגליה כי החוק הצפון אירי עדיין מגדיר אותן כרצח. יותר ויותר ילדים מעבירים לפחות חלק משעות הלימוד שלהם בכיתות מעורבות. הילדים האלה נולדו לתוך מציאות שבה ההבדלים בין קתולים לפרוטסטנטים הולכים ונעלמים, ואלימות פוליטית אינה חלק מתהליך התבגרותם.

כאמור, אי אפשר ליישם את סעיפי ההסכם הצפון אירי בישראל-פלסטין אחד לאחד. רחוק מזה, וטוב שכך. אבל אפשר ללמוד משהו מעקרונות הבסיס. השמאל הרדיקלי וחלקים בימין המתנחלי אומרים כבר זמן רב שכל פתרון שלא יהיה – מדינה אחת, שתיים או יותר – יחייב שוויון זכויות מלא ודמוקרטיה לכל מי שנמצאים תחת אותו שלטון. מורכבת וטעונה יותר היא ההצעה שכל הצדדים הרלוונטיים לסכסוך ייוצגו סביב שולחן המו”מ: ממשלת ישראל וממשלת (או ממשלות) הרשות, חמאס ונציגי המתנחלים, מפלגות שונות משני צדי הקו הירוק, ועדת המעקב של ערביי ישראל, מדינות ערב ונציגי קהילות שתי הפזורות ששואפות לשמר (או לפתוח) את זכויותיהן לשבות ולשיבה. עקרון אחרון, קונספטואלי בעיקרו אבל אולי לכן מאתגר לא פחות, הוא הנכונות והיכולת להכיל נרטיבים מתחרים. לא לפחד לכבד במפורש הן את הזכות לדמיין את ולפעול למען ארץ ישראל השלמה, והן את הדבקות באמנות ובדמיון של פלסטין ההיסטורית, כל עוד שאף אחת מהן לא מושגת בכוח הזרוע ותוך פגיעה בזכויות האחרים להתקיים בשוויון, דמוקרטיה ושלום. מתווה כזה עשוי לדחות את הדיון על ירושלים והגבולות הסופיים, אבל יוכל לכונן מציאות חדשה של ביטחון מאלימות לשני הצדדים, ועם הזמן אולי אף התקרבות והשתלבות במרחב המזרח תיכוני, ומי יודע – אולי גם יצירת זהות ישראלית-פלסטינית חדשה.

כנראה שיעניין אותך גם: