שוק העבודה ואמנות אחזקת האופנוע
מתיו קראופורד סיים את דוקטורט בפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת שיקגו, הוא החל לעבוד במכון מחקר בוושינגטון, לאחר חמישה חדשים בלבד הוא עזב את משרתו לאחר שחש עייפות במשך כל אותה תקופה. הוא והגיע למסקנה שהוא אינו א מבין אפילו עבור מה משלמים לו. מוושינגטון, קראופורד עבר לריצ’מונד וירג’יניה שם פתח סדנה לתיקון אופנועים בבית חרושת נטוש. על המסע הזה מספר קראופורד בספרו Shop Class as Soulcraft: An Inquiry Into the Value of Work. Michael Agger סוקר את הספר המעניין הזה במגזין Slate,להלן חלקים מסקירתו. קראופורד כותב שרבים מאיתנו מועסקים בעיסוקים שאינם מובילים ליצירת מוצרים או תוצאות מובחנות. אנחנו עסוקים בניהול מותגים וקידום יוזמות, ותחושת ההערכה העצמית שלנו מבוססת על דעתם של אחרים. תשוו את העיסוקים הללו למכונאות אופנועים. במקום האיום העמום של חוות דעת של אחרים על הביצועים שלך, המכונאי ניצב מול הבעיה הממשית של אופנוע שאינו מתניע. הוא בוחן תיאוריות שונות ועושה שימוש בכלים ממשיים. סימן ההצלחה הוא שאגת המנוע. בעוד שעבודת המכונאי מספקת אתגרים אינטלקטואליים ותחושות סיפוק הנובעות מפתרון בעיות שעבדת עליהן מההתחלה ועד הסוף, היא סובלת מסטטוס מעמדי נחות יחסית לעבודות אחרים שאותן מבצעים בוגרי קולג’. קראופורד סבור שהעמדה החברתית הזו חסרת בסיס וטיפשית. הוא מצטט את הכלכלן אלן בלינדר מאוניברסיטת פרינסטון המתאר את שוק העבודה העתידי. לדעת בלינדר שוק העבודה לא יתחלק בין בעלי ההשכלה הגבוהה לבין חסרי ההשכלה אלא “בין עיסוקים שקל יחסית להעביר אותם למקומות אחרים באמצעות האינטרנט מבלי לפגוע באיכות המוצר, לבין עיסוקים שלא ניתן יהיה להעבירם באמצעות הרשת”. בלינדר כותב “אתה לא יכול לדפוק בפטיש על מסמר דרך האינטרנט”. לדעת קראופורד לימוד מלאכה אינו מגביל אלא הוא סוג של שחרור. אם יש לך כישורים שלא ניתן להעביר אותם אל מעבר לים תמיד יש סיכוי שתמצא תעסוקה הוגנת, You will be a master of your domain, דבר שאלפי העובדים המשועממים העובדים בתעשיית השירותים יכולים רק לחלום עליו. משרות שבוגרי אוניברסיטאות חולמים להשיג, כגון מנתחי ויועצי השקעות, מימון, מנהלי שיווק ומנהלי מכירות ומשרות אחרות שמבצעים אותן בתאים הקובייתיים של המרחב המשרדי, הן חלק מתהליך ייצור שבהם אנשים לא נתקלים בבעיות חדשות והם אינם נדרשים להשתמש בידע ובאינסטינקטים שלהם, אלא הם בדרך כלל ממלאים הוראות. אם אתה עובד בג’וב כזה, מה אתה למעשה מייצר? כיצד אתה יודע אם אתה מתקדם בעבודתך? האם שליחת אי מיילים כל היום מקדמת את המוצר? זו גם הסיבה שכל כך הרבה צופים בעולם מזדהים עם סדרת הטלוויזה The Office. חיי העבודה במשרד הם חיים שבהם העובד הוא חלק מקבוצה, קבוצה שמתכננת ומייצרת את המוצר, אולם בקבוצה הזו היחיד חש בודד וחסר השפעה, פסיבי וחסר אונים.
כמובן שאי אפשר שלא לשים לב לדמיון שבין הספר של קראופורד לבין ספרו של רוברט פירסינג, “זן ואמנות אחזקת האופנוע”. אולם ההבדל בין הספרים הללו נובע בין היתר בהבדל בשוק העבודה. שוק העבודה כיום, לעומת שוק העבודה ששרה בשנות השבעים. שוק העבודה בימינו הוא שוק עבודה שבו כל אחד חייב להיות בוגר קול’ג’ אחרת הוא נחשב לטיפש ולאדם שסיכויי ההעסקה שלו נמוכים. קראופורד יוצא נגד שוק העבודה “הגמיש” ודרישותיו. הוא ממליץ על עיסוקים שבהם אתה עושה משהו מהתחלה ועד הסוף. כגון פתיחת עסק קטן, לימוד מלאכה, רכישת כישורים שאינם תלויים בגחמות של פוליטיקת המשרד, ובעיקר עליך לחשוב איך העיסוק שלך יכול לסייע לאחרים. קראופורד כותב. “אנחנו במערב ארגנו את המוסדות החברתיים באופן שימנע ריכוז של כוח פוליטי… אולם נכשלנו לחלוטין במניעת ריכוז של כוח כלכלי, כוח הרסני הפוגע ביכולת של אנשים לממש את הפוטנציאל שלהם ולשגשג מבחינה אישית”. קראופורד סבור שמדיניות תעסוקה המעודדת אנשים לסמוך על כישוריהם ולהעסיק את עצמם היא צעד בכיוון של שגשוג אנושי.


