ביבי לא יהפוך לאנטי-ביבי

במקום אחד אני קורא שמחאת האוהלים היא מחאה אותנטית של העם ולכן אין מדובר במחאה פוליטית. במקום אחר אני קורא שהיא מאחדת את כולם, ימין ושמאל. במקום שלישי אני קורא שיש מי שחוששים שהיא בעצם תוצאה של הסתה של שמאלנים קיצוניים.

תקראו לה איך שתרצו אבל מה שאין ספק הוא שהסוגיות שעולות במחאה זו ומדביקות רבים רבים הן סוגיות שעד לאחרונה עסקו בהן אך ורק בחלקים משמעותיים של השמאל המכונה סהרורי ובשולי השוליים של השמאל המכונה ציוני. המושגים, הסוגיות, התובנות, הניתוחים, הדוגמאות שהיו שגורים בפיהם של מתי מעט הפכו לנחלת הכלל תוך ימים ספורים. סוגיות של שוויון, צדק חברתי, מעורבות של המדינה… הן סוגיות שמעסיקות באופן מסורתי את השמאל. המחאה היא באופן הכי פשוט של המילה וללא כל צל של ספק מחאה של שמאל. המעניין, המאתגר והמקסים בכל העניין הזה הוא שהשמאל הופיע ובאופן אותנטי במקום אחר מזה שמכונה “שמאל”.

כל מי שעיניו בראשו מבין שהציפייה שביבי יממש את הדרישות המוצדקות הללו היא חסרת תוחלת. לא בגלל שביבי רע או מטומטם. הוא פשוט עיוור. מעורבות המדינה כדבר מה חיובי, פורה, בונה, אחראי הוא רעיון שנמצא מחוץ לגבולות התפיסה שלו. הם דורשים אחריות של המדינה והוא מציע הטבות לקבלנים כדי שהם יהיו אחראים.

הם דורשים את הקטנת הפערים והוא מציע ביטול הבירוקרטיה כאילו בה טמונה האשמה. לכל אחד יש גבולות ואלה הן שלו. הוא לא מבין. הוא לא יוכל להפוך את עורו, למשוך את עצמו בשערות ראשו מהביצה, להפוך מביבי לאנטי ביבי. מדובר במעשה קסמים והוא בסך הכל מאחז עיניים.

מצד שני, אין מדובר בדיקטטור מסוגם של אסד או מובראק, אלא בראש ממשלה שנבחר בבחירות. אי אפשר לגרש אותו ובו בזמן לנסות לבנות סוף סוף את הדמוקרטיה הישראלית שהרי דמוקרטיה לא מוגבלת רק בגלל חוקי חרם… אלא בעיקר בגלל אי שוויון קיצוני.

אז מה אפשר לעשות?

הכיוון הכללי הוא להתכונן לבחירות הבאות בדרך שתבטיח שהמחאה הציבורית תשנה באופן יסודי את המפה המפלגתית. אין לצפות שכל המפגינים הנפלאים שברחובות יצביעו למפלגת שמאל מסורתית. במקום זאת, מה שצריך לשאוף אליו הוא שכל המפלגות או לפחות רובן יעברו לפעול למען מימוש של מעורבות מדינה בשוק, למען ביטול ההפרטות, למען עבודה מאורגנת וביטול האבטלה, למען הקטנה משמעותית של אי השוויון, למען העלאת המסים הפרוגרסיביים וביטול המסים הרגרסביים…

ראשית, יש לזכור שיש ציבור גדול מאד שפסק מלהשתתף בבחירות. אחוז המצביעים הלך וירד בעשורים האחרונים בגלל תחושת חוסר האונים המשתקת של המנושלים. תחושת חוסר אונים זו היא הצלחתה של האידיאולוגיה הניאו ליברלית הארורה להאשים את הקורבנות. היא לא רק נישלה אותם והעבירה את ההון שלהם למעטים מולטי מילירדרים אלא גם טבעה בנפשם את האמונה שהם אשמים בכך ולכן הם ראויים לגורלם.

אולם, המחאה הדמוקרטית העכשווית בהכרח זוקפת את קומתם ומנערת מעליהם את רוכביהם ויחד אתם גם את התפיסה העצמית של האדם שנכשל. אתם לא נכשלתם. הכשילו אתכם. הכשילו את כולנו. כפי שמרטין לותר קינג אמר באחד הנאומים המרהיבים שלו: “אי אפשר לרכב עליכם אם גבכם אינו כפוף”. לציבור זקוף זה צריך לתת אפשרויות בחירה ממשיות.

אפשרות אחת מתבקשת היא הקמת מפלגה חדשה שתציב על סדר היום שורה של סוגיות חברתיות ברוח סוציאל-דמוקרטית עם מועמדים כמו יוסי דהאן ואיציק ספורטא… באפשרות זו כרוכה הסכנה הקבועה בפוליטיקה הישראלית. ברגע שיהיה “מצב בטחוני” ההתארגנות עלולה לקרוס בגלל חילוקי דעות על פי החלוקה השטחית והנפוצה בשיח הציבורי בישראל שנקבעת על פי היחס לסכסוך הישראלי-ערבי. לחילופין, הסיכוי שהמוני המוחים יצביעו עבור המפלגה היחידה שדיברה בקול קבוע, יציב ונחרץ נגד הרפורמות הניאו ליברליות במשך כל עשורי הרפורמות והזהירה מפניהן (חד”ש) ויביאו אותה לשלטון הוא קלוש.

אפשרות נוספת ומהפכנית באופן יסודי ועשויה להיות פורייה ולהשלים את החסר היא התפקדות מסיבית למפלגות קיימות והשתלטות עליהן. טקטיקה זו מותירה לכל פרט ולכל קבוצה מבין מפגיני האוהלים להתפקד למפלגה שבה הם מרגישים הכי בנוח בשלב זה ולשנות אותה מבפנים כחלק מגוש גדול. אם אי אפשר לעשות מהפכה במדינה ולתפוס את השלטון באופן ישיר יש לעשות מהפכה במפלגות אשר יש להן כוח, מוסדות, מנגנונים, רכוש ודרכן לשנות את השלטון באופן יסודי. השינוי לא יהיה בהכרח בהעמדת מנהיג זה או אחר בראש המפלגה, למרות שזו אפשרות לא רעה, אלא בהשלטת סדר יום חברתי אחר במרכז פעילות המפלגה, כל המפלגות.

פעולה מאורגנת כזו, אם תהיה מסיבית דיה, יכולה להביא לכך שבכל מפלגה ומפלגה או לפחות בגדולות שביניהן יהיה כוח מסיבי אשר לא יעסוק בניגוח ארסי ושטחי של המפלגות האחרות, אלא במקום זאת יבקר את המנהיגים של מפלגתו ואת סדר יומה הניאו ליברלי.

למעשה, אין סתירה בין כל האפשרויות ולא חייבת להיות תחרות ביניהן – הקמת מפלגה חדשה, תמיכה נוספת בחד”ש, השתלטות על מפלגות קיימות, וכמובן מה שעמי וטורי הציע – חיזוק ארגוני עובדים קיימים והקמת חדשים נוספים. הן יכולות להיות משלימות ומחזקות זו את זו.