שנאת חינם
“מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה,
ה’ לי לא אירא, מה יעשה לי אדם,
ה’ לי בעזרי, ואני אראה בשנאי”
ספר התורה מוסתר ומוחבא בין מלמולי התפילה, הטליתות מוסתרות מתחת למעילים, שאף אחד לא יראה, שאף אחד לא ישמע. התפילה חרישית עד כדי כך שכמעט ואינה נשמעת. מדי פעם צעקות “גוועלד” נשמעות מהצד השני של הרחבה ואחר כך קרוב יותר. “זה אסור” “תורידי את זה” “אסור לך להיות עם טלית כאן”. באותו הרגע הוצאתי גם אני את הטלית שלי ושמתי אותה תחת מעילי. “גוועלד” צעקה לי מתפללת חרדית. “למי את מתפללת? למי את קדה? אלוהים לא שומע אותך. הוא לא מקשיב לך. למי את קדה? תתביישי לך. תתביישי לך”. התפילה שלי לשמיים רק התגברה, הגשם התחזק, וידעתי שקולי נשמע.
“זה היום עשה יי, נגילה ונשמחה בו”
שמחה רבה לא הייתה שם. כשאחת הנשים החרדיות עברו וקיללו אותנו, הגיעה יושבת ראש ארגון נשות הכותל לעברה ואיחלה לה בחיוך שליו ורגוע “חודש טוב גברתי, חודש טוב”. השריד האחרון של בית המקדש מזכיר לנו מדוע חרב בית המקדש השני. הוא חרב על שנאת חינם. ואת שנאת החינם הזו זכיתי לראות היום במו עיני.
“והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל”
אבל האמת, פחדתי. פחדתי מאוד. בחיים לא קראו לי נאצית ולא איחלו לי, בפניי, למות. וככל שגידפו אותי יותר, כך גדל שירי והפחד התמוגג. הדמעות בעיני הצטברו כשהתחלנו ללכת מעזרת הנשים בכותל המערבי לכיוון הכותל סוג ב’ עם ספרי התורה בחוץ והטליתות שלנו מעל המעיל. לאורך ההליכה כולה חצצו בינינו לבין החרדים המתפרעים שוטרים ושוטרי מג”ב. הם אומנם חצצו בינינו פיסית, אך את אוזנינו הם לא הצליחו לחסום. הצעקות הגיעו עד אלינו. ואז התחלנו לשיר “באנו חושך לגרש”. נדמה שהמילים קיבלו משמעות חזקה מאשר כל חג חנוכה. אם בעבר השיר הושר על מנת לחגוג את ניצחון עם האור על גבי עם החושך מפני איסורם של היהודים דאז לקיים את אמונתם על פי דרכם, נדמה כי עם החושך היום, הם אותם חרדים שניסו למנוע מאיתנו לקיים את מצוות קריאת התורה בראש חודש, שנשים מחויבות בה.
“נאצית, רפורמית, לסבית”
אלו מעט הגינויים, (חלקם גינויים, חלקם לא), שקיבלתי היום בעת שהתפללתי תפילת ראש חודש בכותל המערבי. תפילות ראש החודש מתקיימות מדי חודש כבר עשרים שנים על ידי נשים אמיצות שמתעקשות על זכותן כאזרחיות וכבנות אנוש להתפלל על פי אמונתן, במקום הקדוש ביותר ליהדות. במקום בו נאסר עליהן להתפלל משום פגיעה בכבוד הציבור, כבוד הביריות ופגיעה בסדר הציבורי. אך איזה כבוד יש כאן לנוכח האמירות הללו? איזה סדר ציבורי יכול להיפגע כאשר זרמים שלמים ביהדות מופלים לרעה על ידי המדינה? כאשר נשים הן הנפגעות העיקריות מהחלתו של ההלכה האורתודוקסית השמרנית שאינה מופרדת ממוסדות המדינה ומחוקיה? איך מדינת ישראל מצפה לקלוט מאות אלפי עולים מצפון ארה”ב ואמריקה הלטינית אם היא אינה מכירה בדרך פולחנם? ולא רק שאינה מכירה בה, היא גם עוצרת אותם מלקיים את צו מצפונם. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה ליהודי/ה אין חופש דת וחופש פולחן.
הייתכן?!
צריך להבין שמעשיהן של נשות הכותל אינם מפרים את פסיקת בג”ץ. פסיקת בג”ץ קבעה שלנשות הכותל אסור לקרוא בתורה בעזרת הנשים מפני חשש להפרת הסדר הציבורי. וזאת לאחר הפיכתה של פסיקה קודמת שהתירה לנשות הכותל לקרוא בתורה בעזרת הנשים. הפסיקה לא פסקה שאסור לנשים להתפלל שם תפילת שחרית והלל לראש חודש. אם אפשט את זה, מדוע תפילת יחידה מותרת בעזרת הנשים אך לא תפילת מניין? האם זה הטיעון של “קול באישה ערווה”? טיעון זה בטל בשישים מפני שפסיקה זו כביכול מופעלת נגד אישה ששרה לבדה ולא נגד קבוצה של נשים. אז מה הבעיה להתפלל במניין נשים, כנהוג בקהילות אורתודוקסיות רבות?
אני מקווה שהיום הייתה תחילתה של דרך חדשה עבורי בכך שאצטרף לנשות הכותל מדי ראש חודש, לחגוג את החודש החדש הבא עלינו לטובה, ולחזק את ידן של נשות הכותל. אני קוראת לכל הנשים המתפללות והגברים המתפללים בדרך זו, מכל הזרמים, להגיע מדי ראש חודש כדי להביע את תמיכתם/ן. התמיכה חשובה מאין כמוה. חשוב להראות שלא מדובר בקומץ נשים המעוניינות לעורר פרובוקציה, אלא בדרך פולחן לגיטימית, הלכתית, , דמוקרטית, ובעיקר, בעיקר יהודית.
חודש טוב!


