מכתוב בעור

גילוי נאות תחילה: לפרקים, אפשר היה לחשוב שאני סובלת מהזדהות יתר עם הגיבורה. כמוה, גם אני נולדתי לצפיפות פיגמנטים שבעטייה סבלתי בילדותי גידופים וחרפות. כמוה, גם אני טופחתי בכור ההיתוך הציוני והתרחקתי ממנו. לקרוא רומן מתוך קירבה אמיצה זה סיכון גדול. מילא אם אמצא את עצמי מתרסקת יחד עם הגיבורה, עולה על רכבת שדים אמוציונלית ומתקשה לרדת, אבל מה אם היא תייצג אותי ואת שכמותי באופן שחוטא לאמת, אם יש כזו בכלל.

במחשבה שניה, חרף הדמיון, הרי גם תהום פעורה בין הגיבורה לביני, כך שלא באמת לקיתי בהזדהות יתר, אלא שרגישות אתנו-מעמדית כופה עליי תמיד לבדוק בציציות. לשמחתי, הרומן של איריס אליה-כהן התגלה כחוויית קריאה דרוכה ועוצמתית, שהפריכה את כל חששותיי הטרומיים. מעבר לעובדה שאליה-כהן, שזהו ספרה הראשון, אמונה על מלאכת הכתיבה, הרי שתיאורי הדמויות ויחסיהן, על הבדלי המעמד, הלאום והאתניות הפעורים ביניהם, נתגלו כייצוגים עשירים ומורכבים.

הרומן מגולל את סיפור חייה של עירית, שגדלה בשנות ה-70 בחיפה במשפחה מזרחית ממעמד בינוני-נמוך, והקימה בית עם אריק ברנע, בוגר שייטת וסטודנט לארכיטקטורה בבצלאל. אלה הפרטים הביוגרפיים היבשים, עליהם מתווסף גודש ריאליסטי שמשלים את מהלך חייה של עירית מאז הייתה בת שש וטיפסה עם אביה ואמה במעלה שדרות הציונות בדרך למסיבת יום העצמאות ועד היום. זמן הסיפר משתרע על פני יום אחד, יום הולדתה של עירית, והוא נקטע ומשתבר לעשרות זכרונות מהילדות, מתקופת האוניברסיטה, מחייה המשותפים עם אריק ומשברם הגדול, עד להשלמת התמונה כולה.

מסע התבגרותה של עירית שזור במאורעות פוליטיים, אבל גם כשהמספרת לא עוסקת מפורשות בדרמות כמו עליית בגין לשלטון, נאום הצ'חצחים, מלחמת לבנון או אינתיפאדת אל אקצה, חייה של עירית הם גילומו של הפוליטי. "בנים באופן מדעי מקבלים פי שניים תשומת לב מבנות," מנהירה רוזי לעירית את רזי הקיום. "ולא בגלל שהם יותר חכמים או יותר טובים או יותר עוזרים בבית או משהו, אלא בגלל שרק בנים לוקחים את השם של האבא שלהם איתם כל החיים". רוזי, דמות נפלאה ומשובבת, חונכת את עירית התמימה לעולם המבוגרים, שבו נשים צריכות להיאבק על מקומן ואשכנזים ומזרחים ניצבים משני צדי המתרס. לילדות, אגב, קשה להאמין שבגין הוא אשכנזי, ולרוזי קשה להתגבר על כך שעירית התאהבה ואפילו התחתנה עם אחד כזה.

מזרחיות ואשכנזיות מובנות ברומן כזהויות מרובדות ורבות פנים, המתעצבות זו לנוכח זו ומשכשכות יחד בביצת המציאות. למציאות הגיונות קרנבליים, כשהיא מערבת בחיפה תחתית ניצולי שואה, עולים מארצות האיסלאם וערבים, ומחייבת בין היתר גילויי אנושיות הדדית ותחושת שותפות גורל. על הכרמל גרים האשכנזים. לאלה יש כסף ומשרות, ומדי פעם הם מרעיפים תרומות על ילדות הפועלים. "האשכנזים האלה לא באמת סוציאליסטים," רושפת בבוז רוזי, שאחיה בני הנוער מתגוררים בקיבוץ. "אם מחלקים הכל שווה בשווה, אז הכל, ואני מתכוונת הכל צריך להתחלק שווה בשווה. ואת יודעת מה? תעזבי ת'אדמות. לא רוצה אדמות. אני רוצה להיכנס לבריכה המה זה מגניבה שלהם."

השאיפה לתיקון עוולות לא נעצרת אצל היהודים. עירית מתמודדת מגיל צעיר עם הערביות שאצורה בתוכה בעל כורחה, מנסה להתנער ממנה, להתנכר לשפה הגרונית בה מספר לה אביה סיפורי אלף לילה ולילה לפני השינה, לחבק את הציונות. "אתה צריך להגיד תודה שהיה להרצל  כזה רעיון!", מוחה הילדה כשאביה מרחיק מעליו את חוזה המדינה, "…אם לא הייתה לנו מדינה, כל הערבים היו הורגים אותנו מזמן." אביה של עירית, שהעברית שלו "מאוד נמוכה. דרדסית", עובד ב"סולל בונה" וגם בנמל, להשלמת הכנסה, ומכיר עשרות שירים וסיפורים בעל-פה. "גם אנחנו ערבים," מהפך עליה האב את הסדרים שבעמל כה רב בנתה לעצמה. "אתה ערבי!", היא מתקוממת. "אני ישראלית. אני נולדתי בישראל." המשימה לחיות בבית של ערבים ולהיות ישראלית מתגלה כבלתי אפשרית, ובהמשך מגיעה הקריאה בספרו של דוד גרוסמן "הזמן הצהוב", שמאלצת אותה להתמודד עם הערביות שמחוצה לה.

קשה לכתוב על "מכתוב" ולהימנע מספוילרים, אז בחרתי אחד, שממילא מתנוסס על גבי הכריכה האחורית. בעומק יחסיה עם אריק, מתאהבת עירית בגבר ערבי ומנהלת איתו רומן שעליו היא משלמת מחיר משפחתי כבד. כל מי שגדלו על ברכי עמוס עוז, ישמחו להשיב אל הנפטלין את הזיותיה האוריינטליסטיות של חנה גונן על התאומים הערבים, חליל ועזיז, משום שאחסאן של אליה-כהן הוא מבדה של בן אדם מלא, בעל תרבות, היסטוריה, משאלות לב, שאיפות פוליטיות ומחשבות מורכבות על החיים. בעזרתו מתיידדת עירית מחדש עם הערביות שלה, ומתוודעת לפנים בתרבות שזנחה. השניים קוראים ביחד שירה ערבית, וזו לא מליצה, אבל גם מתאהבים עד שורשי השערות, עד הסוף המר.

הרבה כאב יש ברומן הזה, שיש המאמינים שגם הוא על מופעיו השונים הוא בבחינת מכתוב, כלומר צו גורל שאין חומקים ממנו. מדי פעם, תוך הקריאה ולאחריה, מנקרת השאלה האם אפשר היה שלא להעניש את הנפשות הפועלות על אהבתן. מבט החוצה מזכיר שלדאבון הלב טרם הגיע הזמן. אליה-כהן מכירה את המציאות, היא פורטת אותה לנימיה הדקים באומץ, ביושר ובכשרון רב. בסך הכול, מה מבקשת הקוראת? להטלטל בין דפי רומן סוחף, להינשא על פעימות הלב של הדמויות בין תקווה לייאוש, לקרוא מתוך תחושת אחדות. כשזה קורה, מדובר בנס קיומי קטן, "מכתוב" הוא בגדר כזה.

מכתוב

מאת איריס אליה-כהן

עורך הסדרה: חנן חבר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011

332 עמ'