אבל הן קיבלו סיוע, לא?
משרד השיכון והרשויות המקומיות עובדים בשיטת הקומבינה: מי שבא לדפוק על שולחן או שובת רעב, דוחים לו את הפינוי. מי שיוצא למאהל, נותנים לו איזה מענק לכמה חודשים (אם הוא נשאר הרבה במאהל אז לשנה שלמה). משרד השיכון בעצמו מודה שהוא דחה את הפינויים מהדיור הציבורי עד שהמחאה תירגע. זה נשמע למישהו כאן כמו התנהלות תקנית? כי לי זה נשמע כמו הונאה.
התפקיד של משרד השיכון וחברי הכנסת זה לחוקק חוק, שידאג לכל מי שזקוק לסיוע בדיור, כל הזמן. זה לא אני המצאתי, זה התפקיד שלהם בהגדרתו. הם לא עובד סוציאלי ולא חברה משכנת. הפרלמנט אמור לחוקק. חקיקה תספק לזכאים לא רק קורת גג ארעית, אלא בית ובטחון. בטחון כזה מעבר לזה שהוא זכותו של כל אדם, הוא גם מאפשר לו להתפתח ולצאת מהעוני, מאפשר לילדים לגדול בכבוד ולא בתחושה של הזנחה, חריגות, נחיתות וחוסר בטחון. וכל מי שקורא כאן ולא נולד למשפחה אמידה יודע על מה אני מדברת. זו לא דרישה מרחיקת לכת. זה מה שיש בכל מקום, ולא רק במדינות רווחה או במדינות שדוגלות בסוציאליזם, יש דיור ציבורי מתפקד גם בארה”ב, שנושאת את דגל השוק החופשי. ובמדינות רבות הדיור הציבורי אינו רק לאנשים שזו הברירה האחרונה שלהם לפני הרחוב.
אי אפשר להמשיך לשחק ככה עם חיים של אנשים. אמהות לא צריכות לגדל ילד בתנאים של אי-ודאות, חרדה ובלבול, כשכל רגע יכולים לזרוק אותן מהבית בגלל חובות או בגלל שמלאי הדירות הציבוריות הולך ומצטמצם, בעוד מספר הנזקקים לסיוע בדיור הולך וגדל. האם צריך לחכות עד שאנשים יתמוטטו לחלוטין או יעבירו עם הילדים את כל החורף בגשם בחוץ בשביל לתת להם, למשך שנה בלבד, במקרה הטוב, את מה שהם, כזכאים, אמורים לקבל באופן מסודר כל הזמן? חברי הכנסת גנבו 3 מיליארד שקל מהאנשים שנמצאים במצב הקשה ביותר. אל תרדפו את הנזקקים על כל שקל שהם מקבלים. הבעיה היא העוני ולא העניים. ואת מי שאחראי לעוני לא תמצאו באף מאהל.
זו בושה גדולה לאזרחים בישראל, שחונכו על ברכי שיטה שמטיבה עם בעלי הפריבילגיות, שבמקום לדרוש חד משמעית קורת גג לכולם – משמע הכרה בקורת גג כזכות יסוד באמצעות חקיקה – הם בודקים בשמונים עיניים כל אדם שמקבל מעט סיוע, כאילו המדינה לא העבירה אותו כבר שמונה מדורי גיהנום. על כל פת לחם שעני מקבל הוא נאלץ להתמודד עם חשדנות וזלזול מהציבור. עם צרות עיניים. עם צרות אופקים. לא סתם אנשים מתחבאים בבתים, מפחדים להיות מזוהים עם המאהלים ולחשוף את המצוקה שלהם. לא סתם מתוך עשרות (אולי מאות) אלפים שנזקקים אנושות לסיוע בדיור, רק בודדים יצאו למאהלי האין ברירה. חלקם נודדים בגיל 40 עם הילדים מבית של חברים לבית של ההורים וחוזר חלילה, אבל לא מוכנים לצאת להפגין. הם יודעים שהאזרחים במדינה מכנים אנשים עניים חולים ורעבים “פרזיטים”. אנשים שחיים בשיכונים משקרים לגבי מקום המגורים שלהם, לגבי ההכנסה שלהם.
קל להאשים עניים בעוני שלהם, ככה גם לימדו אותנו, אבל אל תבחרו בדרך הקלה. לעוני יש סיבות, והן סיבות חברתיות, מלבד יוקר המחיה, ממנו סובלים כולנו, ושבגינו ימשיך ויגדל העוני, עומדת מאחורי העוני גם אפליה רבת שנים. את מי אתם חושבים שתראו בתור במשרדי החברות המשכנות? מזרחים שהמדינה שיכנה במעברות, עולים מרוסיה, ערבים, אתיופים. אנשים שלא זכו להזדמנות שווה ואין להם ירושה מההורים, להיפך, חלקם עזבו את בית הספר מוקדם, בשביל לעבוד ולעזור להורים שלהם. ועכשיו גם את מעט העזרה שהם קיבלו, דירות שיכונים שרובן כבר אינן ראויות למגורים, מבקשים לקחת מהם. כל זה בגיבוי מלא של חלק מהאזרחים במדינת ישראל שמכנים אותם פרזיטים ושואלים למה לו מגיע ולי לא. אז, חברים, זה לא מאוחר לוותר על המנטרות האלה ולהחליט שאתם מגבים בלב שלם אדם שלא מוכן להסתפק בסיוע זמני בשכר דירה, שדורש לפרק את הגטאות, לסיים את האפליה, ולתת הזדמנות שווה לילדים שלו. ואחד התנאים להזדמנות שווה זה לספק להם בית יציב עם חדר שבו אפשר לעשות שיעורים ואפילו להזמין אליו חברים.

לכינוי “פרזיטים” מצטרף גם ציד המכשפות של אנשים שאינם עובדים. ועצוב עוד יותר כשהתבטאויות כאלה מגיעות מאנשים שפעילים במחאה. בואו נחשוב על זה רגע ביחד: זוג שמרוויחים שניהם משכורת מינימום ויש להם ילד אחד, נדרשים להעביר את מרבית חייהם בעבודה כדי לשרוד. הם ימשיכו לשלם משכנתא כל חייהם. אתם מבינים בכלל מה זה אומר? תחשבו על זה רגע. תחשבו על זה ממקום אחר. מחוץ למנטרות שעליהם גדלנו של “מה הם תורמים לחברה”, ו”העבודה היא ערך עליון” ו”אלה שלא עובדים הם פרזיטים” וכו’. האנשים האלה נולדו להורים עניים שלא יכלו לספק להם את המינימום שילד צריך כדי להתפתח, והתפתחות אינטלקטואלית היא דווקא זניחה בעיניי, זה משהו שתמיד אפשר לרכוש, הבעיה החמורה יותר היא ההשלכות הנפשיות.
ילד שגדל בעוני לומד מגיל אפס שהוא פחות טוב, שהוא סוג ב’. הוא רואה איך בכל מקום מזלזלים בהורים שלו. אחד הרגשות הראשונים שהוא מזהה בהורים שלו זה בושה. תחשבו על העולם הרגשי של ילד שבילה את החורף באוהל וראה את אמא שלו נאבקת לשווא במי הגשם שמחלחלים לאוהל מלמטה ושוטפים את מעט הרכוש שלהם, כשהחברים שלו בכיתה נסעו לחופשת סקי בשוויץ או הלכו להצגות בתאטרון ממוזג.
האנשים האלה נולדו למשפחות עניות בתוך עולם. והעולם הזה די גדול. יש בו כל כך הרבה דברים לראות ולחוות ולהכיר. והחיים של אדם הם כל כך קצרים. ובגלל שאותם בני זוג נולדו להורים כאלה ולא להורים אחרים הם יעבירו את כל החיים שלהם בעבודה במקום שבו מזלזלים בהם ומתייחסים אליהם כמשאב ותו לא. הם לא ייצאו אפילו פעם אחת מהמדינה שבה נולדו, בקושי ייצאו מהיישוב שבו הם חיים. הם לא יאכלו בחוץ. הם לא יטיילו. הם יוציאו בסופר לילד שלהם את הקורנפלקס מהעגלה. הם יחזרו הביתה מאוחר ולא יבלו הרבה עם הילד. יש להם פעם אחת לחיות ובפעם הזו הם לא יעשו שום דבר חוץ מלעבוד בעבודה קשה ולא מתגמלת. ואם הם יבקשו עזרה יגידו להם שהם לא נכים, ודינו של אדם עני שאינו נכה זה לנקות משרדים עד מותו. זה מקובל עליכם? זה צדק חברתי? מי שלא מוכן להסדר הזה הוא פרזיט?
***
הפוסט מוקדש בין השאר לחלק מפעילי המחאה שאני מכירה, שאיתם אני נאבקת, שחוזרים ובוחנים שוב ושוב בחשדנות ולפעמים גם בהתנשאות כל אדם שהעביר את החודשים האחרונים במאהל, שמבקש עזרה בדיור, כל אדם שחושב שמגיע לו יותר מחיים של עוני ושל אי-ודאות. הפוסט מוקדש גם לכל אותם צעירים, שקיבלו בית בירושה מהסבתא, שהוריהם מימנו להם את התואר הראשון ואת הדירה בה הם חיו עד גיל שלושים, ובכל זאת שואלים אותי למה לאם חד-הורית, שהוריה גדלו בשיכון, שמלבד הדירה המתפרקת שאמא שלה קיבלה מהמדינה אין לה כלום, מגיע בית מהמדינה ולהם לא.
מודעות חברתית זה להבין שאנחנו לא שווים, שאנחנו שונים, שנקודת המוצא שלנו שונה, שההיסטוריה שלנו שונה, ששוויון אין משמעו לתת לכולם את אותו הדבר, אלא קודם צריך להכיר בהבדלים, בהיסטוריה החברתית, להתבונן על עצמנו ולשאול איזה פריבילגיות יש לנו ואיזה אין לנו, איפה אנחנו ממוקמים בחברה.
הפוסט פורסם בבלוג המאבק לדיור ציבורי


