אש הולכת איתה

עזבו את “לונדון בוערת” של הקלאש, אפילו הסמיתס דימיינו אש ברחובות ותקליטנים תלויים, בשיר שתמציתו מחאה על התמסחרות הפופ. מהומות עירוניות, בעיקר כשמעורבת בהן אש, הן מוטיב בולט בתרבות האנגלית. בימים אלה, כשערי אנגליה בוערות וזגוגיותיהן מנופצות, כשהביזה חוגגת וכשמאות נעצרים בידי המשטרה, כדאי אולי לשאול האם יש קשר בין הדברים. האם מהומות לונדוניות בספרות, בקולנוע ובעיקר במוזיקה יכולות להיקרא כעידוד למהומות שבשטח? אולי יותר כנבואה. התרבות הבריטית, אינטליגנטית תמיד, ידעה להצביע על מקורות של אי-נחת בחברה. לא תמיד האזינו לה קברניטי האומה.

במקרה אחד הנבואה אכן כתובה כהזמנה: הזמנה לבליץ. “בואו פצצות נחמדות ופלו על סלאו”, כתב המשורר ג’ון בטג’מן בשנת 1937, טרם העניקו פצצות מלחמת העולם השנייה השראה נוספת למדמיהן של ערים חרבות, “היא לא ראויה למגורי אדם / אין כאן דשא לרעות בו פרה / עלה ופרוץ, מוות!”

העיירה סלאו (Slough), הסמוכה לנמל התעופה הית’רו, מזוהה עם המעמד הבינוני הנמוך. בטג’מן זועק כנגד העולם שבו נגזר על בני מעמד זה לחיות, עולם שנמכר להם במחיר מנופח. “בואו פצצות ונפצו לרסיסים / את המזנונים הבהירים, ממוזגי האוויר / פירות משומרים, בשר משומר, חלב משומר, שעועית משומרת / מוחות משומרים, הבל פה משומר.” באופן רלוונטי להפליא לערינו, שעדיין אינן בוערות, הוא מאזכר במרירות גם את מחירי המשכנתאות הגבוהים ואת השנים הארוכות הנדרשות להחזרתן.

סלאו של בטג’מן “אינה ראויה למגורי אדם” ועל כן הוא מייחל להשמדתה. הבמאי דני בויל הוכיח שאין צורך להשמיד עיר כדי לפתור בעיה שכזאת. ניתן פשוט לרוקן אותה. בלהיט האימים “28 יום אחרי” מ-2002, מתעורר הגיבור מתרדמת של חודש בבית חולים ריק מאדם, שאוטומט משקאות גדול שרוע על רצפת הלובי שלו. הוא יוצא אל לונדון דוממת ומטונפת ומגלה בהדרגה שמגפת ענק השמידה את מרבית אוכלוסייתה.

אלה שנותרו בחיים נגועים ב”זעם”, מחלת עצבים הגורמת להם להשתוללות בלתי נשלטת ולצמאון דם. הסרט מתואר לרוב כ”סרט זומבים”, אבל למעשה הוא מעניין הרבה יותר. בויל עוסק מראשית הקריירה שלו בתרבויות שוליים עירוניות ו”טריינספוטינג” הוא הישגו הגדול ביותר בקטגוריה זאת. לונדון של “הזעם” היא הקצנה גרוטסקית של עיר שעברה גל של מרי אזרחי. רגעי ההתהלכות ברחובות הריקים ממלאים את הצופה בחרדה אבל הם גם מרגשים. יש בהם משום הגשמה של פנטזיה.

מניין באה הפנטזיה הזאת? אולי מתחושת החמצה אותה נושאים האנגלים מאז סוף ה-18. שכניהם ממזרח עשו היסטוריה, הם לא. כביכול היו הבריטים חכמים מן הצרפתים. הם עברו למונרכיה פרלנמטרית מבלי שכל מיני דנטונים יתקרחנו על הגליוטינות, והוכיחו שהדבר אפשרי, אלא שזו אשליה. הלכה למעשה שחרורם של הבריטים מעול המלכות מוגבל ביותר וחברתם עודה פיאודלית.

הקפיטליזם הבריטי, גם אחרי ימי תאצ’ר, אכזרי מזה של ארה”ב ומבחינות מסוימות הוא שני רק לישראל. הבריטים של היום הם עבדים לתאגידי ענק ולכוחות שוק שעליהם, יותר מכל, מגוננים שוטריהם נטולי הנשק החם. העסקים הקטנים הודחו מן העיירות והשכונות על ידי רשתות ענק (חפשו רחוב שאין בו חנות Boots) ומערכת הקאסטות הבריטית נותרה מקובעת בעידן הפייסבוק, עידן של הגירה מאסיבית, של רב-תרבותיות ושל אתגרים חדשים, ממש כשהיתה בעידן המלך ארתור. זה מתסכל, זה מעורר רצון לנפץ חלון של חנות, או לפחות לחבר שיר על ניפוץ חלון של חנות. “אין עתיד בחלומות של אנגליה”, שרו הסקס פיסטולז בשנת 1977, ובשיר אחר ביארו: “חלום העתיד שלכם הוא רשימת קניות”.

אולי ניתן למצוא הן לפרצי ההרס הספרותיים והן לממשיים הסבר נוסף בפסיכולוגיה של התרבות הבריטית. רוח האנדרסטייטמנט שהממלכה המאוחדת מצטיינת בה לא מאפשרת פורקן מתון של זעם, והזעם על כן מתפרץ בפתאומיות ובלי שליטה. הניגוד שבין איפוק אלגנטי לזריעת חורבן מתבטא למשל במסורת מועדן הבולינגדון של אוניברסיטת אוקספורד (שגם ג’יימס קאמרון היה חבר בו). הבולינגדונים, סטודנטים ממעמד חברתי גבוה במיוחד, עורכים ארוחות ערב אלגנטיות שבסופן הם משמידים כליל את המסעדה בה סעדו או בניינים אחרים בסביבותיה. לבולינגדונים אין בסך הכל הרבה על מה לזעום, לתושבי טוטנהאם יש.

אין ביטוי יפה לניגוד הזה מאשר בשיר “עיר זקנה ומלוכלכת” אותו חיבר זמר הפולק הגדול יואן מקול אודות עיר הולדתו, סטאפורד שבמחוז לנקשיר. השיר מציג בנחת תמונות מחיי עיירה תעשייתית, את ריח עשן הרכבות באוויר הלילה ואת הנשיקה כנגד קיר חוות הגז. רק בסוף, בבית האחרון, מגיע האיום. “עוד אשיג לעצמי גרזן חד מאוד / עשוי פלדה בוהקת שלובנה באש / אחטוב אותך כמו עץ ישן ומת / עיר קטנה ומלוכלכת / עיר קטנה ומלוכלכת.”