על דקויות בדיכויים

גבר מזרחי כהה עור ואשה אשכנזייה בהירת עור עולים על מטוס. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זה חלק מהמציאות שלנו שבה מנין עלתה אמא/סבתא/סבתא רבתא/סבתא רבתא רבתא של כל אחת ואחד מאיתנו הוא פרט רלוונטי. המשך הסיפור יכול להיות, מי מהשניים הוטרד/ה במהלך הטיסה? כאן, העדיפות היא להיות גבר מזרחי. מי עבר/ה בדיקה ביטחונית קפדנית יותר? הפעם להיות אשה אשכנזייה עדיף.

גזענות וסקסיזם/שוביניזם/מיזוגניה הם רק חלק מהדיכויים שעדיין חיים ובועטים במלוא המרץ במוסר של חלק נכבד מהא/נשים בחברה, ודוחקים אותו החוצה. ניתן למצוא אותם הן בלבם של המלומדות והמלומדים ביותר והן בלבם של המלומדים והמלומדות פחות. אבל מה קורה כאשר הדיכויים מתנגשים לכאורה? קחו למשל את מצב הפליטים בדרום תל אביב. מצד אחד, הרי שעלינו לדאוג לכך שלא יגורשו חזרה למקום שממנו ברחו. אולם האם נכון שהם יתגוררו בדרום תל אביב, שם בלאו הכי יש מחסור ואוכלוסייה שנאבקת על קיומה הבסיסי? זה בדיוק המקום שבו מתנגשים שני דיכויים: האחד, דיכוי אוכלוסיית הפליטים והפליטות, השני, דיכוי תושבי ותושבות דרום תל אביב. נראה כי הפתרון הנכון הוא שהם יעברו לגור בכל רחבי תל אביב, לרבות בצפון העיר.

בכל דיון על דיכוי עלינו לקחת בחשבון את המורכבות הזאת, ואל לנו לפסוח על אף סעיף. הדברים נכונים אף בנוגע ל”שרשרת הדיכויים”, קרי: אני פמיניסטית-מזרחית-שגדלה בשכונת יוקרה. בבואי לדון על פמיניזם, אסור לי לשכוח את הנשים היותר מוחלשות ממני, אלה שחיות בשוליים המוחלשים, ואף את הנשים הערביות, שהן מוחלשות עוד יותר. לעומת זאת, לנשים אשכנזיות שמשתתפות בדיון אסור לשכוח כי הן חלק מהאליטה השלטת בחברה, ולכן עליהן לדאוג לכך שלא תהיינה אלה שמובילות את הדיון. לו נעבור לדיון שבו משתתף גבר מזרחי לעומת אשה אשכנזייה, הרי שעל הגבר להימנע מהערות סקסיסטיות ועל האשה להימנע מהערות גזעניות. הביקורת שלנו כחברה על דיון כזה עליה לקחת בחשבון את מוחלשות הגבר מעצם היותו מזרחי בהגמוניה אשכנזית ואת מוחלשות האשה מעצם היותה אשה בהגמוניה גברית.

יתרה מזאת, ישנם מצבים בחברה שבהם אוכלוסייה מוחלשת מקבלת עדיפות, בעוד ששכרה יוצא בהפסדה, הואיל והעדיפות רק מגבירה את המוחלשות. למשל, נשים נתפשות בהרבה מאוד מקרים כחלשות פיזית מגברים. התוצאה היא שבעת מלחמה, התקשורת מתייחסת לנשים ולילדים ככאלה שהפגיעה בהם אינה לגיטימית והם ראויים להגנה יתרה, בעוד שהפגיעה בגברים יותר לגיטימית, אך בו בזמן חולשתן של הנשים מועצמת ככאלה שאינן מסוגלות להגן על עצמן. במצבים אחרים, נוטה החברה להטיל על אוכלוסייה מוחלשת דיכוי כפול או אפילו משולש. למשל בנושא של שכר שווה לעובדת ולעובד שמבצעים את אותה העבודה: הואיל ועל פי התפישה החברתית השולטת הגבר הוא המפרנס העיקרי, הרי שבמקומות עבודה רבים שכרה של אשה יהיה נמוך משכרו של גבר באותה העבודה. כך האשה, שמוחלשת בחברה מעצם היותה אשה, מוחלשת אף בנוגע לשכר שהיא מקבלת. דיכוי נוסף שהאשה חשופה לסכנותיו הוא הטרדה מינית במקום העבודה. אז לא די בכך שבנוסף לקריירה שהיא מטפחת האשה עסוקה בהאכלת המשפחה וגידול הילדים, נגזר עליה להרוויח פחות מעמיתה הגבר, שרק “עוזר” בבית, וגם לספוג הטרדות מיניות מעצם היותה אישה, לעתים מאותו עמית לעבודה.

אז מי יותר מוחלש או מוחלשת? או האם יש דבר כזה “תחרות בין דיכויים”? כאן עלינו לקחת בחשבון שלכל אחת ואחד מאיתנו נקודת תורפה. למשל, בדיון על הטרדה מינית קורבנות ההטרדה הן/ם הצד המוחלש, אולם בדיון אחר עם אותם משתתפים ייתכן שהקורבנות יהיו דווקא הצד הפחות מוחלש, למשל, בדיון בין ערביות לאשכנזיות, כאשר חלק מהאשכנזיות הן נפגעות אלימות מינית והערביות אינן, עולה השאלה מה מעמדה של הפגיעה המינית יחסית לפגיעה גזענית. כך, גם בדיון הן על הטרדה מינית והן על גזענות, שבו משתתפת אשה אשכנזייה שהוטרדה מינית לעומת גבר מזרחי שלא הוטרד, הרי שככל שבדיון עולה שאלת הגזע, הגבר המזרחי יהיה מוחלש, ובשאלת ההטרדה, האשה תהיה המוחלשת. נטייתנו היא לתת מקום רק לדיכוי שלכאורה ועל פי התפישה החברתית השולטת בזמן מסוים “חמור יותר”, ולהותיר מאחור את זה “הפחות חמור”. בכך נעשה עוול לזאת שחווה את הדיכוי ה”פחות חמור”. אשר על כן, בבואנו לדון בדיכויים עלינו לקחת בחשבון כי בן/בת שיחנו לא חי/ה בתוך ואקום, וייתכן שגם הוא/היא חווים דיכוי שלא ידוע לנו, ולפיכך, עלינו להיות רגישות מספיק על מנת שלא לפגוע. אין דבר כזה “דיכוי עדיף” אובייקטיבית או “דיכוי חמור יותר”, בעבור כל אחד ואחת מאיתנו, הדיכוי “הפרטי” שלה/ו הוא העדיף והוא הכי כואב בעבורה/ו.

כאמור, לכל אחת ואחד מאיתנו נקודת תורפה, דיכוי כלשהו שהיא/הוא נתונה תחתיו. התעלמות מדיכוי אחד ומתן מקום לדיכוי אחר אינה הוגנת, ויש בה משום מתן לגיטימציה לכאב של אחת לעומת האחרת. חברה השואפת לצדק לכל חייבת להכיר בכל הדיכויים, הואיל והאישי הוא הפוליטי, או, במילים אחרות, כל דיכוי שפרט זה או אחר בחברה מתמודד איתו, מקורו בחברה הסובבת. למשל, אשה שהוטרדה מינית הפגיעה שלה היא פרטית אמנם, אולם מקורה בתפישה חברתית שלפיה גוף האשה הוא “רכוש ציבורי”. המאבק שלנו כנגד הטרדות מיניות יכול לשים סוף לתופעה או לפחות לצמצם אותה למינימום. יתרה מכך, הדיכויים שאנחנו מתמודדות איתם בחברה קשורים האחד לשני, הואיל ובכולם מדובר בשליטה של קבוצה/פרט חזק/ה על קבוצה/פרט מוחלש/ת. אי לכך, התנגדות לדיכוי אחד מחייבת התנגדות לדיכוי אחר.