שנתיים חלפו מאז הנאום ההוא, ויאיר גרבוז עדיין סוחב את הצלב במסע להוכחת חפותו. מעבר לשאלה הפופוליסטית בדבר התנצלות, נדמה שנפתחה כאן תיבת פנדורה ביחס להגמוניה תרבותית, יחסי כוח, עתידו העגום של השמאל ואופורטוניזם פוליטי. וגם: הדבר שהכי ריגש אותו בעת האחרונה הוא טלפון מרועי חסן. ראיון בשש עיניים
שרת התרבות מירי רגב טופחה לתפקיד ״מנהיגת העם האותנטית״ של המשטר הציוני, לפי גבולות הגיזרה שלו – נאמנות והימנעות מביקורת על אשכנזי השלטון. הנסיקה שלה חושפת ש״השיבה הביתה למזרחיות״ לא גרמה לה ולפנתרים החדשים להתגבר על הביטול העצמי שלהם, והכפיים הן כלל לא הבעיה – אלא למי היא מוחאת אותן
בין הפנתרים המבהיקים שמקיפים את שרת התרבות לפנתרים הדהויים והמובסים, בין צ׳כוב ומנשקי הקמיעות לצדק ועוול, בין היות טורף להיות נטרף: הצילום הגאוני שעיטר בסוף השבוע שעבר את שער ״7 לילות״ מנציח רגע קריטי במאבק המזרחי
התעלמות מדיכוי אחד ומתן מקום לדיכוי אחר אינה הוגנת, ויש בה משום מתן לגיטימציה לכאב של אחת לעומת האחרת. חברה השואפת לצדק לכל חייבת להכיר בכל הדיכויים, הואיל והאישי הוא הפוליטי
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
