בימים ההם...
מוסף החג של ידיעות אחרונות (29.3.2010) מגיש לנו את כתבתם של עינת פישביין ויהודה נוריאל על המעקב הצמוד של שירותיה החשאיים של המדינה אחר הלכי הרוח של עולי מרוקו בשנות ה-50 של המאה שעברה דרך התכתבויותיהם עם קרוביהם במרוקו. השחקן הראשי: המוסד, חרף העובדה שאופי עבודתו וסמכויותיו אמורים להתבצע אל מחוץ לגבולות המדינה.שם המשחק: מניעה מוחלטת של זליגת מידע על מצבם הבלתי נסבל של עולי מרוקו בישראל. זרועותיה הארוכות והחשאיות של המדינה לא הסתפקו בקריאת התכתובת בין העולים החדשים דאז ובין יקיריהם במרוקו, הן אף שלחו אזהרות בכתב לכל אותם כותבי מכתבים ”בעייתיים” לבל יהינו לספר את האמת על הנעשה בארץ לקרוביהם פן יבולע להם. המכתבים, שנשלפו מתיק סודי (גל 17253/6 ), בעקבות המרד בוואדי סאליב, התאפשרו ”רק בתום התכתבות משפטית ממושכת בין ידיעות אחרונות לגנזך המדינה. המוסד, שהוא הגורם האחראי לתיק, טען שגם היום, יותר מ-50 שנה מאז האירועים, מהווה הפרסום פגיעה בביטחון המדינה”, אומר העיתון.
גם אם נקבל את הטענה הזאת, מייד תצוף השאלה הבלתי נמנעת: מי עלול לפגוע ובטחון המדינה – יהודי מרוקו, שזה עתה הגיעו ארצה ורק רצו להזהיר את יקיריהם מלחבור אליהם ולחוות את מנגנוני הסלקציה הגזענית, או שמא חשיפת המציאות כשלעצמה, שנסתייעה במנגנון החושך – אם לשאול ביטוי שטבע העולם הזה – היא אשר מהווה סיכון בטחוני? סביר להניח, שחלקה השני של השאלה מפחיד יותר מכל את הממסד בארץ, על כל שלוחותיו, והכתבה עצמה מאשרת זאת: ”ההתעקשות גם היום על הסתרת זהותם של כותבי המכתבים, מתוך שמירה מאוחרת על פרטיותם וזכויותיהם, אינה מאפשרת לשמוע מהאנשים עצמם מה היה טיב הקשר עם גופי הביטחון שפיקחו על מכתביהם”. מה כל כך מפחיד במכתב, שבו מפרט העולה החדש את מצוקותיו בארץ שאליה הוא היגר לא מכבר?
הרי כל אנתרופולוג/ית וסוציולוג/ית מתחיל/ה יספרו, שההגירה היא אחת מחוויותיו הקשות ביותר של האדם מאז ומעולם. קשיי היקלטותו והסתגלותו בארץ החדשה שאליה היגר, הינם מן המפורסמות . יתר על כן, ארצנו נתברכה במליצי יושר של הממסד (מרביתם אשכנזים, מקצתם מזרחים מאולפים), שמסבירים לנו – הבכיינים וקשי ההבנה – עד כמה היה המצב קשה בשנים ההן, ושמטבע הדברים נעשו משגים. גם אם נקבל לרגע את ה”נימוק” האלמותי הזה, מניה וביה תעלה שאלה נוספת: אם לא מסתתרות כוונות זדון, וכי מדובר רק במשגים שהם פועל יוצא של תום לב – מדוע ולמה להטיל עליהם חיסיון? מדוע המדינה, מקץ יובל שנים, ממשיכה להטיל חיסיון על שמות העולים שהוזהרו על ידי שירותיה החשאיים? ברגישותו הרבה של הממסד לנושא זה, תוך הטלת ערפול סמיך על שמותיהן של הנפשות הפועלות, טמונה משום הודאה במעשים שלא ייעשו.
קצה הקרחון, שעשוי לשפוך אור על מחשכי המימסד, הוא המרד ההירואי, שהנהיג דוד בן הרוש ז”ל בוואדי סאליב, ביולי 1959. עד אז איש לא העז לצאת בגלוי ובנחישות נגד יד הברזל שהנהיגה מפא”י של אותם הזמנים, כפי שהוא עצמו חולל, ואגב כך חשף את הבטן הרכה מאד של הממסד האשכנזי. את הפערים החברתיים הוא, אמנם, לא הצליח לצמצם – אך פער אחד דווקא כן נסגר בזכותו: הפער שבין הרטוריקה של המילים היפות של הממסד ובין מעשיו המוכתמים בגזענות בוטה, שלעתים הזכירה את אלבאמה של אותן שנים. בן הרוש, אינטליגנטי וכריזמטי, הבין מהר מאד את אופיים וטיבם של מנגנוני הסלקציה, שפעלו על בסיס של הגזעה. ”הברקוביצ’ים והרבינוביצ’ים עזרו איש לרעהו, ואילו אנחנו, המרוקאים, נשארנו בחוץ”, מצוטט בן הרוש בסרט תיעודי על וואדי סאליב. מוריס פתאל, לימים משה שחל ומזרחי מטעם, מאשר בדיעבד את דבריו של בן הרוש: ”לחיפה עצמה לא הייתה מדיניות של קבלת עולים פנימה. מנהיגי העיר והממסד של מפא”י קבעו מדיניות כקו: לשמור על המבנה הדמוגרפי, החברתי, הכלכלי והפוליטי של חיפה והאזור – רוב מכריע של ותיקים אשכנזים”. שחל רק ”שכח” להוסיף, שחיפה הייתה רק מקטע ממרקם שלם של הגזעה אנטי מזרחית.
ה”משגים” האינסופיים של הממסד העמיקו את הפערים בין המזרחים ובין האשכנזים בוואדי סאליב, כמו גם בשאר חלקי הארץ, ובו בזמן שהאשכנזים, בסיועו של המימסד, הגדילו את הונם, ריפדו עצמם בטובין וגם התנדל”נו לא רע, שקע בן הרוש בכתבי מאו טסה טונג וכרה אוזן למצוקותיהם של תושבי הוואדי בבית הקפה שהיה בבעלותו. כמי שהבין תהליכים חברתיים והיה אידיאליסט בנשמתו, הוא דחה את חיזוריה של מפא”י, שנועדו לנטרלו בחיבוק דב. לא ניתן היה לקנות אותו בכסף. לעומתו, למשה שחל, אז עסקן מפא”יי צעיר, נועד התפקיד הקלאסי השמור למזרחי מאולף, ושעליו מספר אמיל (מימל) ירון, תושב וואדי סאליב: “היה את העורך דין הצעיר, שקוראים לו משה שחל, שהוא היה אחראי בעיר התחתית, לדובב אנשים, להבטיח להם כל מיני הבטחות, שלא קויימו אף פעם”. על כך השיב שחל (ביושר של עבד וולונטרי, יש לציין): ”אף אחד לא היה לוקח אותי, בגיל כזה, ללא ניסיון, אם לא חשב הממסד הפוליטי שאני יכול להביא תועלת בגלל המוצא”.
הטריגר של מרד וואדי סאליב היה טריגר של אקדח משטרתי, שייסר את עקיבא יעקב אלקריף, ,תושב המקום, בנכות קשה, אך הסיבה האמתית הייתה, כמובן, יותר עמוקה. הממסד האשכנזי של חיפה, ובראשו אבא חושי, לא ראה במזרחים אלא כעין בני אדם, משוללי זכויות. העוני, ההזנחה, היעדר תשתיות ושירותים אלמנטאריים, שהיוו חלק מה”נוף” הקבוע של וואדי סאליב, כמו גם שנאתו הגזענית והתהומית של חושי כלפי תושבי השכונה המאומללת הזאת, היו רק דוגמית לתמונת המצב של המזרחים בשאר חלקי הארץ, והמרד אמנם התפשט לערים נוספות. האקטיביזם הגזעני של חושי לא חדל מלייצר פרובוקציות כלפי תושבי וואדי סאליב. אחת מהן התחוללה ב-31.7.1959, בערב שבת, כשלושה שבועות לאחר פרוץ המרד. בתחנת הרכבת שממול ביתו התרכזו עשרות שוטרים ואנשי מג”ב, חמושים באלות וקסדות. הם הניחו על הרצפה עשרות אלונקות, כדי ליצור פניקה בקרב תושבי השכונה. רמקולים רעשניים שכוונו לוואדי בישרו על אסיפת בחירות שהייתה אמורה להתקיים באותו ערב (ליל שבת). למותר לציין, שהשתתפותם של תושבי הוואדי באסיפה זו נאסרה (אלבאמה, אמרנו?). ”יום שישי בערב, אוכלוסיה מסורתית, שומרת שבת. לקיים אסיפה של מפא”י, על רקע המתח ששרר, זו הייתה התגרות”, הודה אפילו שחל.
אלא, שחושי וחבריו להנהגת מפא”י היו נחושים להכפיף את ערכיהם הנעלים – פרובוקציות ואלימות מילולית ופיזית – על תושבי הוואדי. במקביל לנאומים באולם ”הדר” הענק, שבתוכו ישבו רק כמה עשרות מביריוניו של חושי, עשתה המשטרה ככל יכולתה כדי להלהיט את הרוחות ולפתוח במעגל אלימות נוסף. תושבים שבאו למחות על קיום האסיפה, נהדפו אל השכונה, שנותקה מזרם החשמל בהוראת חושי. בן הרוש וחבריו הסתגרו בביתו של ממן, אחד מחבריו של בן הרוש. לעבר השוטרים, שהונחו אל בית ממן על ידי שכן דובר רומנית, נורתה ירייה בודדת מאקדחו של בן הרוש. השוטרים נרתעו והתנהל משא ומתן בין המשטרה ובין בן הרוש וחבריו. מפקד המשטרה ציווה על הנצורים לצאת בידיים מורמות, אך בן הרוש סירב לכך בתוקף, והיתנה את הסגרתם לידי המשטרה רק באמצעותו של בלש המשטרה קרל זינגר, שהיה מוכר כאדם הגון וחף מכל סממן של גזענות.
לימים, גולל זינגר את הדרמה, שרק בנס לא הסתיימה בשפיכות דמים: ”ברגע שהוא (בן הרוש – מ.ב) נכנס הביתה, ברח לבית, המשטרה לא הייתה צריכה לרוץ אחריו לשם. זה לא התפקיד שלה. אבל, היות שהם (השוטרים – מ.ב) רצו להרביץ להם, לפי הוראות אבא חושי – ולא לפי הוראות מפקד המחוז – אז הם פרצו גם את הדלת, שזה נוגד את החוק. נכנסתי בפנים. אני אמרתי להם רק שני מילים: ‘אתם השתגעתם? אתם יורים על המשטרה? (הם –מ.ב) אומרים לי: ‘מה? היו הורגים אותנו’ – וזה נכון. אם הוא (בן הרוש – מ.ב) לא היה יורה את הירייה הזו, היו נכנסים (השוטרים – מ.ב) בפנים ומכניסים להם מכות רצח. אמרתי: תן את האקדח! אחד מהם נתן לי את האקדח”. בן הרוש וחבריו יצאו מהבית בידיים לא מורמות, וכדי שהשוטרים לא יבינו, הם שוחחו בערבית. מוסיף הבלש זינגר: ”יצאתי החוצה ואמרתי למפקד המחוז: ‘אין שום צורך בכוחות, האנשים על הטנדר שלי, אני מביא אותם למשרד שלי’. הגעתי למשרד ונכנסתי ואמרתי: ‘אנשים, בואו תראו אותם! הם נמצאים במשרד’. כולם חיבקו אותי, כולם נישקו אותי – רק אבא חושי היה מאוכזב מהפעולה הזו”, מסכם הבלש זינגר, ולא קשה לנחש מה כל כך אכזב את חושי.
ועדת החקירה לאירועי מרד וואדי סאליב, בראשותו של השופט משה עציוני לא מצאה שום פגם בהתנהגות השוטרים, שיריות אקדחיהם באלקריף ז”ל כלאו אותו בנכות קשה עד ליומו האחרון, ונקטו אלימות קשה כלפי תושבי הוואדי. הם, כמובן, לא הועמדו לדין. יותר מכך, המשטרה זכתה לשבחי ועדת החקירה בגין התנהגותה ה”מרוסנת”. כבוד השופט עציוני, כפי שהוא מצוטט בכתבה, אף כותב לראש הממשלה, דוד בן גוריון: ”לא נותר בביתנו כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום איננה קיימת כלל”. ברוח זו, יש להניח, הוא גזר את דינם של לא מעט מזרחים שהובאו בפניו במהלך הקריירה המשפטית הארוכה שלו. הסיפור הטרגי של וואדי סאליב היווה חוליה אחת בשרשרת ארוכה של מעשים שלא ייעשו, חלקם בחזקת פשעים חמורים, שבוצעו בידי מנגנוניו השונים של הממסד כלפי המזרחים.
האיפול הכבד שהמדינה מטילה על תיעוד ההתרחשויות הללו בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, אינם פרי הגחמה. היא יודעת בדיוק מדוע מתבקש החיסיון. בחטיפת ילדי תימן וניקורי המותניים שבוצעו בגופם, בניסויים הרפואיים הנפשעים של ד”ר חיים שיבא בילדי עולי מרוקו, שכתוצאה סורטנו ו/או לקו בגזזת, באלימות הקשה כלפי העולים במעברות, בגניבת דברי ערך מהעולים בידי נציגיה של המדינה, במדיניות של רשלנות, לעתים פושעת, שהביאה למוות ולמחלות של לא מעט משוכני המעברות והשכונות המוחלשות, והמתועדים, מן הסתם, במסמכיה הרשמיים של המדינה, עשויה חשיפתם לחולל מהומת אלוהים. אבל, אם במקום להכמין ולטאטא אל מתחת לשטיח את כל מסכת פשעיה כלפי המזרחים, הייתה המדינה מודה בהם ומוקיעה את מחולליהם, היה נוצר סיכוי לפתיחת דף חדש. בעיצומו של העשור השביעי לקיומה של המדינה, השעה בשלה למהלך כזה – אך ספק רב אם ישראל הרשמית בשלה לכך.


