הילדים חשבו שנ' היא רוסייה
נ’ ואני מכירות זו את זו מעט. אנו חולקות את אותו חוג לימודים באוניברסיטה ונפגשות אחת לשבוע בתיכון בעיר אחרת. שם, יחד עם סטודנטים אחרים, אנו מעבירות פעילות לתלמידי חטיבה ותיכון בתמורה למלגה. נ’ מתגוררת במעונות האוניברסיטה, שבהם גם אני עשיתי את שנתי הראשונה בעיר כחלק מתחנת מעבר כמעט הכרחית עבור המגיעים אל העיר מן החוץ.
באחת הנסיעות לתיכון וחזרה נ’ סיפרה לי שהתבקשה ע”י הנהלת המעונות לשיר שלושה שירים בשפות הרשמיות של מדינת ישראל – עברית, אנגלית וערבית – לכבוד תורם מסוים. היא שיתפה אותנו מעט בהתלבטות בבחירת השירים ונטתה לוותר על השיר בערבית. לעומת זאת, השיר אותו תבצע בעברית היה ברור לה: אחד משיריו של אריק איינשטיין. נחנקתי במושב האחורי של האוטו הדחוס שעשה את דרכו חזרה מנתניה לתל אביב. המשכנו בשלנו. אחת לשבוע בין תקופת בחינות ושבועות לא נגמרים המשכנו להיפגש בחדר המורים של התיכון.
תחנת מחנק מספר שתיים – התבקשנו לבחור קלפים מאוירים שמעידים על הרגשתנו עד כה, בלעתי את הצפרדע, הפרחתי כמה מילים על תהליך, וקיוויתי לחזור הביתה. ואז נ’ בחרה את אחד הקלפים. באיור שעל הקלף זוג שמעליו טלית ורב כשר המשיא אותם כדת משה וישראל. זו, אומרת נ’, ההזדמנות שלה להתוודע לחברה הישראלית ולבוא בשעריה. היא גם ציינה כמה היא שמחה על האפשרות להכיר אותנו. אני נחנקת. את מה שעושה כור ההיתוך הגרעיני של צבא ההגנה לישראל עושה האקדמיה באיצטלה של מעורבות חברתית.

בחזרה למעונות. כדרך אגב פלטה נ’ שביקשה להחליף את סידור מגוריה עם דיירת אחרת אשר עוזבת את המתחם. הן הגיעו להסדר שהיה מקובל על שתיהן ומשם היישר להנהלת המעונות. אלא שגם כאן יש שוות יותר ושוות פחות. תחילה נאמר לנ’ כי אין כלל חדרים פנויים שאליהם תוכל לעבור. זאת על אף שהיא כבר סיכמה עם הדיירת הקודמת בדירה המיועדת להחליפה. לאחר מכן, נאמר לה כי השותפות היהודיות בדירה זו לא מוכנות לקבלה מטעמים של “תרבות שונה”. נ’ אינה מקיימת אורח חיים דתי. כך גם השותפות הנותרות. כל ארבע הסטודנטיות לומדות באותו מוסד אקדמי, מסומנות באותה הגדרה מגדרית וכפופות לאותם תנאים ואיסורים מתוקף היותן דיירות במעונות. אז על אילו “פערים תרבותיים” הן בדיוק מדברות? מכבסת המילים של הצעירות היהודיות הפלורליסטיות והמשוחררות כביכול הפכה את הגזענות שלהן ל”פערים תרבותיים”. כמה נוח! לא כן?
עד כה חלקה נ’ דירת מעונות עם שותפות דוברות ערבית. השפה, ורק היא, הייתה המכנה המשותף בין הבנות, שכן הן מגלמות את ההטרוגניות של דוברי הערבית במדינת ישראל. למרות זאת, אף אחת מהן לא הוטרדה מ”פערים תרבותיים”. וההנהלה? נחשו לבד איזו גדה תרבותית היא בחרה לה.
כחלק מחובותיי וזכויותיי האקדמיות השנה, התאפשר לי להתעמק ביחסים בין כוח, חוק וזהות. מבין כל אלו מצטיירת תמונה כאובה של חברה המכפיפה חלק מאזרחיה ומשמרת יחסי כוח לא שוויוניים דרך דרישה למלא את המשבצת של מין, לאום ודת בטופסי הרשויות. כל עוד אנו מסכימות לכך, מבלי לשים לב בשקט אנו הופכות לכלי שרת של כוחות מהם ביקשנו להשתחרר זה זמן רב.
הפער שנוצר בין היציאה שלנו מחוץ לגבולות הכוח הממוסד אל חיי היום יום, הוא בדיוק הפער בין הטעות של התלמידים של נ’, שתחילה טעו בסיווגה כרוסיה ולאחר מכן כאשר נוכחו לדעת כי טעו, זה לא שינה להם דבר, אז אולי נפער סדק נוסף בחומת האטימות והבורות שמקיפה אותנו בגלל שאנחנו נעים בעיניים עצומות.
יוליה פורשיק היא סטודנטית שנה ג’ לפילוסופיה ומדעי החיים באוניברסיטת תל אביב, ילידת פטרבורג, רוסיה, גדלה בקרית גת


