סיון תהל ראתה אלימות משטרתית וגם חוותה ממנה בשנים של אקטיביזם, אבל אין בה שמחה לאיד למראה מי שחוטפים בפעם הראשונה. כי שוטר אלים יהיה אלים בקפלן, באום אל פאחם, בבני ברק ובשייח ג’ראח, מול מצלמה ועל אחת כמה וכמה בהיעדרה
שוב אלימות כנגד המוחלשים בחברה: אז מזרחים, עכשיו אתיופים. שוב האצבע מופנית כלפי ״המשטרה המקולקלת״, אך היא איננה הגורם אלא רק מבצעת צייתנית של מדיניות ממסדית. מוואדי סאליב ועד מחאת יוצאי אתיופיה
בין רוסייה לערבייה אפשר לבלבל. אבל בין סיווג אתני שעושים ילדים לבין זה שמבצע מוסד רב כוח – אי אפשר לבלבל. הראשון יכול להיות נושא לשיחה חינוכית. השני משמעותו דיכוי, השפלה, נישול, הדרה ואולי מאבק. הנה סיפור קטן על גזענות באוניברסיטה
בחירתו של לונדון להימנע מהתמודדות עם השאלות הקשות בפרשת חטיפת ילדי תימן, קשורה באופן הדוק לזהות שלו כבן הגמוניה מנשלת, לסירובו לוותר על הון סימבולי שהוא ושכמותו מחזיקים בידיהם