תשובה לצלף בודד
מאמרה המטלטל של פרופ’ שושנה מדמוני-גרבר, שפורסם כאן לפני מספר ימים, נוגע נקודה אחר נקודה בשאלות שמעלה ירון לונדון בתגובתו לוויכוח המתגלגל בפרשת ילדי תימן החטופים, והרבה מעבר לכך. ובכל זאת, מכיוון שאין ברצוני להסתתר מאחורי דוברים אחרים, ומכיוון שנדמה שלונדון מפנה את טענותיו אלי אישית, אני מוצאת לנכון להגיב בשמי.
ראשית לנקודה בה פותח לונדון את דבריו, אף כי נדמה שאינו מבין אותה לעומקה. לונדון מעיד על עצמו כי הוא “צלף בודד”. ובכן, איש מאיתנו אינו צלף בודד. כולנו, גם אם לא נעים לנו להודות בכך, גדלים לתוך מצב חברתי, מיקום גיאוגרפי, מעמד כלכלי, תרבותי ופוליטי. אין אדם העומד בודד – הוא תמיד נטוע כבר במצב נתון, קרוב (או רחוק) ממוקדי כוח ושליטה, נגיש (יותר או פחות) למוקדי הון תרבותי וסימבולי, מרושת חברתית ברשת כזו או אחרת, מזדהה (מי יותר מי פחות) עם הממסד או השכבה הנמצאת בעמדות הכוח ונהנה (או מנוע) ממשאבים פיזיים וסימבוליים.
מי שנהנה מהכוח ההגמוני לא חייב להיות דווקא “המלך” או איש השלטון באופן מובהק. ההגמוניה מוגדרת קודם כל כמי שקובעת מהי “האמת”. באמצעות נוכחות ושליטה במוקדי הכוח – בתי המשפט, מוסדות ממשלתיים, כלי התקשורת ומערכות חינוך – היא זו שתעצב את דעת הקהל, ובכוחה להעניק לטענה מסוימת תוקף של “אמת” ולסמן טענה אחרת כ”שקר” או כ”תיאוריית קונספירציה”. האופן שבו לונדון, במחי עט וללא בדיקה מעמיקה וביקורתית של מסקנות הוועדה עליה הוא מסתמך, בחר לסמן את טענת האימוץ הבלתי-חוקי של ילדי תימן כ”קונספירציה”, מוכיחה בדיוק את הטענה הזו.
גם חוסר הבנת הזיקה שבין שייכותו האתנית של הכותב לעמדת הכוח ממנה הוא נהנה מעידה בהחלט על חוסר הרצון לוותר על אותה עמדת כוח, ועל ניתוק חמור מהבנת ההיסטוריה החברתית העגומה שמתקיימת במדינת ישראל כבר עשרות שנים. שדות הכוח מעולם לא היו עיוורי צבעים, וה”לבן” לא טיפס לעמדות כוח באופן מקרי, על סמך כישוריו כאדם פרטי בלבד, כפי שה”שחור” לא נכשל באותה משימה בדיוק בגלל היעדר כישורים ראויים. הדבר נכון כמובן לא רק במציאות הישראלית, והדברים מוכרים לכל מי שעוסק באופן בסיסי בתיאוריות סוציולוגיות.
כך, טענת ההגמוניה שהועלתה אינה “צדדית” לביקורת שהוטחה בלונדון – זהו חלק מהותי ובלתי נפרד מהתנהלות שנויה במחלוקת של אנשים שתופסים עמדות כוח. הניסיון של לונדון לעבור כפי שהוא כותב “לגופו של עניין” היא חלק מאותה התנהלות בעייתית.
ובכל זאת – לתוכנם של הדברים. למרות שהחומרים עליהם ביססתי את טור הדעה שפתח את חליפת הדברים גלויים ונגישים לכל דורש, נדמה שלונדון עדיין מסרב בתוקף לעיין בהם, ודורש ממני את התשובות. אז כדאי אולי לפתוח בכך שמדובר בדרישה מעט תמוהה. מדוע מתעקש לונדון שלא לעיין בחומרים המפורסמים, שאוזכרו שוב ושוב במאמרים השונים? האם לא סביר לצפות מזה ששואל שאלות לפתוח מאמר, אליו הפניתי באופן ברור ומפורש, כדי להבין את הטענה עליה אני מתבססת?

מתוך תחושה קשה אני עונה לשאלותיו, על אף שעצם הדרישה היא בעיני לא יותר מהפגנת כוח. אם לונדון היה מעוניין באמת ובתמים בתשובות, היה פונה למקורות שצוינו ועונה על שאלותיו בעצמו. אני מוצאת לנכון לענות על השאלות ולו בשביל לשלול את התחושה שעלולה להתעורר בלב קהל הקוראים כאילו מדובר במגדלים פורחים באוויר.
1. מבין אותם ילדים שאומצו באופן לא-חוקי וגילו על כך, יש מי שאכן יצאו לחפש את המשפחות הביולוגיות. חלקם הסכימו להיחשף בתקשורת, רובם העדיפו לשמור על פרטיותם משיקולים מובנים. מאמר של שלומי חתוכה בנושא זה בדיוק עומד להתפרסם ממש בימים הקרובים. אני תקווה שלונדון יתאזר בסבלנות הדרושה כדי להתרשם מהדברים.
2. הוועדה הממלכתית, כפי שמציין בועז סנג’רו בניתוח שלו, לא חיפשה אשמים ולא סימנה חשודים אפשריים. כשלא מחפשים חשודים – גם לא מוצאים אותם. אבל בטור הדעה אותו פירסמתי לא חיפשתי חשודים – ביקשתי להכיר בעובדה שאין צורך למצוא “אחראים” כדי להכיר בעוול שנעשה למשפחות ובסבלותיהן. האם אי-מציאתו של הפושע מלמדת שלא בוצע פשע? האם אלמוניותם של האחראים לעוול מבטלת את כאבם וסבלם של הקורבנות? כשחברה שלמה מתנהלת מתוך תפיסות גזעניות בוטות וגלויות, אין צורך ב”אחראים” למעשה, וכפי שמציינת פרופ’ מדמוני-גרבר במאמרה – תפיסות גזעניות כאלה אכן היו נחלתם של אנשי המקצוע שהיו אמונים על הטיפול והרווחה של העולים מתימן. אם כך, אימוצים בלתי-חוקיים (או כפי שהוועדה מכנה אותם “מסירות מזדמנות לאימוץ”, כלומר, מבלי ניסיון רציני לאתר את ההורים ובוודאי ללא הסכמתם) התקיימו באווירה גזענית (כפי שמודה לונדון בעצמו) וישנן אף עדויות לגבי תפיסות עולם גזעניות של המעורבים עצמם, בהקשר של היחס לעולים ולילדיהם. האם לא די בכך בשביל להעלות את הסברה שאין מדובר רק ב”בלגן תקופתי” או ב”מחדל מקרי”? לאיזה הוכחה נוספת מצפה לונדון? למסמך אימוץ עליו כתוב “אומץ בהתאם לתפיסת עולם גזענית”?! זאת ועוד, מסירת ילדים “למשפחות ראויות יותר” הייתה פרקטיקה מקובלת במקומות נוספים בעולם, כפי שמציינת ד”ר רותי אמיר במאמרה. כלומר – הטענה שאימוצים לא-חוקיים התבצעו, על בסיס שיקולים בלתי-רלוונטיים, וביניהם שיקולים גזעניים, בוודאי אינה “מופרכת” או “קונספירטיבית”, אלא משקפת את רוח התקופה.
3. כלל לא טענתי שאין מסמכים המעידים על גירוש פלסטינים, אלא שהשמאל אינו דורש לראות מסמכים המוכיחים שהיה גירוש שתוכנן מלכתחילה על ידי הממסד, כדי להכיר בעוול ובסבל הפלסטיני – וזאת בצדק רב. עדות קיומם של הפליטים מספיקה בהחלט בשביל להבין שהתרחש כאן עוול. באותה מידה, עדויות הדומות זו לזו להחשיד של מאות משפחות צריכה להספיק כדי שהחברה הישראלית תכיר בכך שיש כאן פרשה מדממת, מורכבת, שלא ניתן לבטל אותה באמצעות מסקנות של ועדת חקירה שהתנהלה באופן תמוה ושערורייתי.
בסיכומם של דברים, בקשתי היתה צנועה ביותר: גם אם אין אחראים וסוכנים ישירים שניתן להעמיד לדין פלילי (על אף שהדין הפלילי מכיר בפשעים גם כשהם נעשים מתוך אדישות או עצימת עיניים) – יש בהחלט מקום להכיר בסבל של אותן משפחות שילדיהם נעלמו. פרשת היעלמותם של ילדי תימן צריכה להיות חלק מתוכנית הלימודים בישראל, לעורר דיון חד ונוקב, כפי שפרשות כאובות אחרות צריכות להיות שם. הארכיונים שמרכזים את החומרים מועדות החקירה השונות צריכים להיות פתוחים לציבור הרחב (!), על מנת שהמשפחות יוכלו לקבל סוף סוף מענה כנה, ולו חלקי, לשאלות הקשות שמלוות את חייהן כבר יותר משישים שנה.
ולסיום – מכיוון שאינני, וגם לא מתיימרת להיות, “צלף בודד”, אני רוצה להודות כאן לחבריי – איתמר טובי טהרלב ושלומי חתוכה שסייעו ודייקו.
לקריאה נוספת:
מה אם שמו של הילד לא היה יחיא? | שושנה מדמוני-גרבר
על אמת וכוח: תגובה לירון לונדון | נעמה קטיעי ואיתמר טובי טהרלב


