בית שאינו רחב דיו

שמי פאדי ח’ורי, סטודנט בשנה ד’ בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, אשר הפכה זה מכבר לביתי השני, לקראת סיום לימודיי האקדמיים במהלכם פגשתי מרצים וסטודנטים שהפכו למעין בני משפחה. לא מורים ועמיתים לספסל הלימודים במובן הצר, אלא כוח תומך ודוחף, מסייע ומפרה, דואג. מכאן, שהמתקפה העזה שאליה נקלעה האוניברסיטה בכלל, והפקולטה למשפטים בפרט חורה לי, כואבת לי ומדאיגה אותי. אולם דאגתי זו מתגמדת אל מול החלטתה הנמהרת האחרונה של הנהלת האוניברסיטה, וכן האופן שבו נוהל השיח כולו.

לפנייתי אליך, שאינה מתיימרת לייצג אף אחד מלבד אותי, רלוונטיים שני נתונים עליי: הראשון אינו מבחירה והשני מבחירה. נתונים אלה אמורים להזכיר שבתוך השיח המתקיים בנוגע להשמעת ההמנון או אי-השמעתו, במנותק מאופן ניהולו, ישנו עוד קול. קול שאגודת הסטודנטים אינה מייצגת בשל כשל מבני, קול הנאבק מול רעשי הרקע החונקים את השמעתו. זהו קולו של מי שאינו מיוצג על הבמה הנוכחית שממנה מתבצעת שירת ההמנון. הנתון הראשון, נפשי אינה נפש יהודי. נולדתי כשאני מהווה סכנה ואיום לדמוגרפיה הלאומית, והמציאות החברתית בישראל במיוחד בתקופה האחרונה דואגת להזכיר לי עובדה זאת כמעט בכל מקום אליו אני הולך.

באשר לנתון השני, שכאמור הינו בחירה מודעת, איני דוגל באידיאולוגיה הציונית כפי שאני מבין אותה. אם לנסח זאת בלשון מעט בוטה יותר – איני ציוני. אין לתמוה על כך, שכן אותי הציונות מדירה. היא מכוונת אלי רק מקום בו אני מוכן להכיר ולקבל את היותי איום דמוגרפי, ולא אזרח שווה. במידה רבה, הפכו שני הנתונים האמורים לאבן פינה בזהותי כפי שגובשה עבורי ובתמורה לוטשה על ידי. ואומר אף יותר מכך, כאזרח במדינת ישראל וכסטודנט באוניברסיטת חיפה, האוניברסיטה צריכה להוות בית עבורי. אם מוצאת לנכון האוניברסיטה להכיל קולות קיצון כמו אלו של אם תרצו, המאיימים על הגדרתה של המדינה כדמוקרטית, עליה להכיל גם אותי ואת נפשי הלא-יהודייה, הנתפסת כאתגר לזהותה היהודית של המדינה.

לא כל מנגנון במדינה נתונה צריך לשקף את הרוב העכשווי ואת תפיסת עולמו, שאם לא כן, לא ייוותר מקום לפיתוח רעיונות חדשים ולהשמעת ביקורת על רעיונות קיימים. מחויבותו של מוסד אקדמי לאידיאולוגיה פוליטית רווחת כמוה כמחויבות העיתונות לשלטון הקיים. מקום שהפלורליזם הוא נשמת אפו, אינו צריך לקשור עצמו ברעיון מוגבל בהיקפו ומגביל בתוצאתו.

משום מה, אוניברסיטת חיפה קשרה את גורלה האקדמי בגורלה של האידיאולוגיה הפוליטית השלטת אך ורק בשפה העברית: בעוד שבנוסח בעברית שפירסמה האוניברסיטה בתגובה לפרשה הגדירה עצמה כ”אוניברסיטה ציונית במדינה יהודית דמוקרטית”, מהטקסט באנגלית הושמטה ההגדרה הציונית של האוניברסיטה, ואומץ הנוסח הבא: “[…] University of Haifa, as a university in the Jewish democratic State of Israel”.

מה המשמעות של פער זה? האם ההגדרה בעברית נועדה להרגיע את הקיצוניים כשאין מאחוריה ולא כלום? או שמא השמטת הציונות מהנוסח באנגלית נבעה מהבנה שבחירה באידיאולוגיה מסוימת ע”י אוניברסיטה לא תיתפס כלגיטימית בזירה הבינלאומית? כך או כך, יש בכך כדי להעיד על משמעות קבלת ההגדרה בעברית ועל השלכת הדבר על מעמדה של האוניברסיטה כמוסד אקדמי אובייקטיבי וניטראלי.

בהתנהלותה של הנהלת האוניברסיטה אל מול אם תרצו, בהגדרתה את עצמה כ”ציונית” ובחיוב מאוחר של השמעת ההמנון, חטאה האוניברסיטה למעמדה האובייקטיבי. התוצאה אליה הגיעה מוכיחה שהתנהלות אלימה מנצחת מאבקי דעות. תגובתך מלמדת שמוסד אקדמי במדינת ישראל חרד למקומו על “מדד הציונות” שגופים כמו אם תרצו קבעו, יותר מאשר לקיומו של חופש אמיתי במסגרת האקדמיה לפתח רעיונות לא מקובלים, מאתגרים ואולי אף שנואים. זו התנהלותה של הכנסייה הקתולית בימי אירופה החשוכה, וזה המדרון החלקלק שהאקדמיה הישראלית אט אט מחליקה בו אל עבר התחתית.

על אף מחאה של כמה מן המרצים והסטודנטים נגד תגובת האוניברסיטה, תגובותיהם של חלק מהמרצים מהפקולטה למשפטים מבהירות זאת יותר מכל דבר אחר: רובם הצהירו בתגובותיהם האישיות כי ציונים הם, אוהבי המדינה, חלקם אף תיארו את שירותם הצבאי כראיה לאהבת המולדת. עמדות אלו נבעו כנראה מהחשש שמא בדל של ספק לגבי הנתונים הנ”ל יוביל לתקיפתם, להוקעתם ולהשתלחות כלבי השמירה של הציונות (אם תרצו ודומיהם) – שאינם מוכנים לשמוע דעה נוגדת – בהם.

תגובת האוניברסיטה, וכן עמדות כאלו של המרצים, סייעו אף הם למאבקה של אם תרצו על קביעת גבולות השיח הלגיטימי. שיח שבו אתה “קונה” את הזכות להביע עמדה רק במטבע של ציונות, ואת הזכות להביע עמדה שאינה מוסכמת על הרוב, במטבע נוסף של שירות בצבא או נאמנות לשלטון.

לנוסח המלא של מכתב “אם תרצו”

זוהי האקדמיה החופשית, שאחרי הכול אינה כה חופשית, ואשר חוקריה חשים צורך להצהיר על “הלגיטימיות” שלהם ושל עמדתם כלפי הטרור האידיאולוגי המופעל בספרה הציבורית כיום. בהחלטתך, פרופ’ בן-זאב, נתת הכשר לכך, הבהרת שאלימות מילולית והפעלת לחץ מספיק חזק יכולים להביא להגבלת החופש האקדמי. היום בהחלטות מינהליות, ומחר בתוכן הסילבוסים.

המנון המדינה, כפי שניתן להבין מדבריי, אינו מייצג אותי. אני מצר על כך. עודני תקווה כי המדינה הזו תשכיל יום אחד להבנות את עצמה באופן שלא מאשש בכל השמעת ההמנון או הנפת הדגל את זרותי להגדרתה ושאיפותיה. ואולם ההדרה לה אני זוכה הולכת ומתגברת בתקופה האחרונה, עת עולים קולות קיצוניים-לאומניים ותופסים את מרכז הבמה. בתוך מציאות פוליטית זו, נותרה במידת מה הפקולטה למשפטים כמקום שבו יש לגיטימציה ומקום לקולות משני עברי המתרס. ההחלטה לפתוח את הסכר, ולאפשר לקולות הקיצוניים להגיע עד לבית שלי חורה לי. לא כי כעת יושמע ההמנון וקודם לא הושמע, אלא כי ברור לי שבפרשה האחרונה העדיפה האוניברסיטה “לא להכעיס” את קולות הקיצון, מלתת מקום לי ולרגשותיי.

שמעתי לא מעט על הפגיעה שנפגעו אנשים שלא זכו לשמוע את ההמנון. שמעתי מעט מאוד על הפגיעה שאני צפוי להיפגע עם השמעתו.

אין להשוות בין טקס יום הזיכרון ויום העצמאות, טקסים שאני לא מחויב בהם, לטקס שכזה, אשר מטרתו אינה כבוד לאתוס הלאומי אלא לבוגרים המקבלים תעודות. החלטתך לחייב את השמעת ההמנון בטקס הסיום שלי בשנה הבאה הפכה את הטקס בו אני אמור לחגוג את התואר לטקס שייחתם בתזכורת שאפילו סמלי האוניברסיטה אינם מייצגים אותי.

ארבע שנותיי היפות באוניברסיטה, תיחתמנה באמירה כי אותו הבית אינו רחב דיו כדי להכיל אותי.

הכותב הוא סטודנט שנה ד’ בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה