במקום שלום עכשיו, קופה עכשיו

כתבה בגלריה, שעסקה בהשתתפותה של שרת התרבות מירי רגב בפסטיבל כתר המזרח ובהחלטה לקיימו בחוף צאלון ולא בטבריה כמו בשנים עברו, הובילה (שוב) לפולמוס סוער בפייסבוק על אודות מירי רגב כן או לא, וביתר שאת – על מי מקרב הפעילים המזרחים לצדה ומי נגדה.

ישנם שני סימנים לחובבנות של פעילים מזרחים בפוליטיקה הישראלית: הראשון מתבטא כדרישה קבועה ואוטומטית להזדהות עם “העדר”, השני הוא הישענות על מנגנונים למדידת “פופולריות” ו”עממיות”. אולם למעשה, אף אחד למעשה לא יודע מה “העם רוצה”. הדרישה הישירה או המשתמעת להזדהות מוחלטת עם “העדר” היא רעיון דכאני – זהו רעיון נטול כבוד ואנטי-דמוקרטי, שפתם של בעלי אגרוף ובריונים, והוא מוביל בהכרח ובמהירות להסתאבות מוסרית.

פירות הבאושים של שני סימנים אלו הם פוליטיקה מזרחית של אימפוטנציה מחד ושחיתות אישית וקבוצתית מאידך. אלה היו תוצרה של עסקנות מזרחית לאורך כל ההיסטוריה של פעילות מזרחית במפלגות השלטון למיניהן: החל במפא”י, דרך הליכוד וכלה במפד”ל. זוהי פוליטיקה חסרת משמעות חברתית, אשר מונעת על ידי מניפולציה צינית, ואולי מספיק לשאול את השאלה: האם אורן חזן מדבר את קול העם?

פעולה מזרחית רלבנטית חייבת להיות נטועה במחשבה פוליטית מרחיקת לכת וראות. אין שום סיבה להיות חלק מעדר אם אין העדר מונחה על ידי מאמץ להשגתם של יעדים פוליטיים ברורים ופומביים. יעד מזרחי-אזרחי פוליטי ורלבנטי חייב להימדד על ידי יכולתו לתרום לשינוי של הקיים, לקידומו של סדר חברתי חדש ודמוקרטי יותר. אם כך, האם מדיניותה של מירי רגב תורמת להעמקה, הרחבה והכלה דמוקרטית של קהלים שעד עתה “לא נספרו” בחברה הישראלית? לדעתי, התשובה היא בבירור שלילית.

אין שום אפשרות לראות את מדיניותה של שרת התרבות כפעולות המקדמות הליכים דמוקרטיים, הליכים שבאמצעותם זכויות האזרח של כל האזרחים זוכות לעידוד, תמיכה וחיזוק מהשלטון. על כן, אין כל טעם לתמוך במדיניות שכזאת. חובבנותם הפוליטית של פעילים מזרחים רבים התומכים ברגב נובעת מהאמונה שהם, בניגוד לאלה שהיו שם לפניהם, יוכלו לתמרן את המערכת טוב יותר. סוג מחשבה שכזה הנחה פעילים מזרחים רבים לאורך השנים. אולם גישה זו משכפלת את התפיסה שמזרחים ומזרחיות הם “דיירי משנה” בחברה הישראלית, פוזיציה המאופיינת על ידי ארעיות, היעדר שורשים ונדיפות.

דיירי משנה חיים עם תחושה עמוקה כי המחר טומן בחובו סכנה. הם עלולים להיזרק מהדירה; מגוריהם הם בגדר מתת חסד, טובה או קומבינה שעושה עמם השלטון. ארעיות זו מדרבנת תחושה קבועה כי חייבים לנצל את הרגע. חייבים לדפוק קופה לפני שייסגרו השערים של שמי החסד. במקום “שלום עכשיו” הם אומרים: “קופה עכשיו”. ה”עכשיו” הוא הפילוסופיה היחידה. על כן, מוצגת התביעה להציג חזית אחת ואחידה, ולצד זאת מופיע הציווי “להיות עממיים” בכל מחיר. זאת אומרת, לטעון כי אתה מדבר את “שפת העם” תוך הסתרה של המלאכותיות, ההונאה, ההסתה והסחת הדעת. בדיוק עם ארעיות כזו חיו לאורך שנים תושבי  “עמידר” ו”עמיגור”, החברות המשכנות שמדינת ישראל הקימה במיוחד בשביל מזרחים. כי ציניות הוא שמה האמצעי של הציונות.

אולם מזרחים אינם דיירי משנה בחברה הישראלית. מזרחים הם אזרחים מלאים בחברה הישראלית. ככאלה, מזרחים חייבים להיאבק על הרחבת ההיקף של זכויות האזרח והאדם שלהם ולעמוד על כך שיהיה להן תוכן. זכויות דיור נגזרות מזכויותיהם כאזרחים בחברה הישראלית – לא כמתת חסד של השלטון. הזכות לקורת גג, לעבודה, לחינוך, לבריאות ולתמיכה בעת אסון – כל אלה הן זכויות אדם. בדיוק כפי שהזכות להביע עמדות פוליטיות מבלי לפחד מהשלטון, להתאגד באופן פתוח ועצמאי על בסיס צרכים ורצונות, להתארגן פוליטית וחברתית על מנת לקדם יעדים משותפים, לבחור כאזרחים ולהיבחר כנציגים – כל אלה הן זכויות אדם בנוסף להיותן זכויות אזרח. אזרחים אינם דיירי משנה בבית של השליט. הם הבית. מזרחים זקוקים וזקוקות לדמוקרטיה חברתית כמו אוויר לנשימה.

ומן העבר השני של המתרס, מנהיגים שלא תורמים להכלה מרחיבה של זכויות האזרח והאדם אינם מנהיגים אלא משרתי שלטון. מקוששי הקולות המזרחים הם אלה שקיומם הפוליטי תלוי באמונה של אדוניהם כי הם “פופולריים”. כי הם – ולא אחרים – מייצגים “עממיות”, כי הם מי שקשובים, ועל כן גם מדברים את רחשי לבו של הציבור. זוהי תמציתם של תעמולה ושקרים פוליטיים, אסטרטגיה פוליטית של חובבנות מזרחית המתממשת במציאות כפוליטיקה צינית של דיכוי. זוהי לא הנהגה, זוהי שרתנות. מדובר ב”לחם ושעשועים” כאסטרטגיה של הסחת דעת.

הסתה והסתרה אינן המצאה יהודית-ישראלית. זו היתה האסטרטגיה באצטדיוני ההרג של רומא הקיסרית, אסטרטגיה לביסוסה של שחיתות אישית וקולקטיבית. תומכי רגב מגלמים באופן מלא את תפיסת המזרחי כ”דייר משנה”. תומכים אלה הם משרתיו ועבדיו הנרצעים של שלטון חמסני, אנטי דמוקרטי שהוא אמנם יהודי, לאומי וציוני, אך הוא בעיקרו שלטון אשכנזי.